הרווח של חברות הגז יבוא על חשבון הביטחון האנרגטי

בחודשים האחרונים חזרה לסדר היום המחלוקת על יצוא הגז הטבעי. הרקע הוא הבקשות של מאגרי הגז לווייתן ותמר להגדיל את מכסות היצוא — והכוונה של שר האנרגיה ישראל כץ לאשר את הבקשות כבר בזמן הקרוב.

היתרון הגדול של יצוא הגז הטבעי הוא שהמחיר עבור היצוא גבוה יותר ממחיר הגז הטבעי בשוק המקומי. לכן, הגדלת היצוא תגדיל את הכנסות המדינה מהגז הטבעי, וגם את רווחי חברות הגז. יצוא גז טבעי מספק לישראל גם יתרון בזירה הבינלאומית. מצד שני, יש חשש שיצוא לא מבוקר יוביל לכך שישראל תיאלץ לייבא גז בתוך פחות מ־20 שנה ולהיות תלויה במדינות אחרות. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם גז טבעי יהיה רלבנטי בעוד 30 שנה? בכל מקרה, הדיון על מכסות היצוא מתחמק מהשאלה המרכזית בנושא יצוא הגז הטבעי — כמה ניתן לייצא ברגע נתון (יצוא שעתי) כדי לא לסכן את ישראל.

החשש המרכזי של המתנגדים להגדלת מכסות היצוא הוא שיצוא לא מבוקר יוביל לכך שלא יישאר מספיק גז טבעי למדינת ישראל. בחודש יוני למשל, הזהיר ראש אגף התקציבים באוצר יוגב גרדוס כי "נידרש לתשתית של יבוא גז טבעי בעוד פחות מ־15 שנה".

הפיכת ישראל ליבואנית של גז טבעי עלולה להיות מסוכנת. ראשית, הפגיעה במה שמכונה ביטחון אנרגטי. כבר כיום משמש הגז טבעי לייצור 67% מהחשמל בישראל, כאשר בשנים הקרובות מתוכננות מספר תחנות כוח חדשות בגז טבעי - יחידות 70-80 בחדרה של חברת החשמל, תחנת שורק, דוראד וקסם - כך שככל הנראה התלות של המשק הישראלי בגז הטבעי תגדל בשנים הקרובות. מחר למשל, משלימה חברת החשמל הסבה של יחידת ייצור חשמל באשקלון מפחם לגז טבעי. לכן, היכולת של ישראל להפיק ולספק לעצמה את הגז הטבעי ממצב אותה כמדינה עצמאית יחסית באספקת החשמל. את הפחם ישראל עדיין מייבאת, אך הוא משמש לייצור 23% מהחשמל בלבד, וחלקו אמור לפחות בהדרגה.

החשש השני מכך שישראל תתחיל לייבא גז טבעי הוא התלות הגבוהה שתיווצר במחירי הגז העולמיים. על אף שישראל מדינה יקרה בתחומים רבים, החשמל בישראל זול בממוצע בכ־25% ממדינות האיחוד האירופי, זאת אחרי משבר האנרגיה העולמי שהחל עם הפלישה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022. אומנם העלייה של מחירי הפחם בשנת 2022 ב־140% הובילו להתייקרות של כ־20% בתעריף החשמל (שירד מאז), אך כאמור, מדובר בעלייה נמוכה לעומת מדינות באירופה. בבריטניה למשל, עלה מחיר החשמל לצרכן הביתי בכ־80% תוך שלושה חודשים בלבד (אוגוסט־אוקטובר 2022). בטווח המיידי — החשש הוא שמכיוון שהמחיר של הגז בישראל נמוך יותר, הגדלת היתרי היצוא יאפשרו לחברות למכור את הגז למדינות אחרות — או לדרוש מחיר דומה בשוק המקומי, שיוביל להתייקרות בחשבון החשמל.

בטווח הבינוני־ארוך החשש הוא הפסקת הוודאות של מחירי הגז הטבעי בשוק המקומי. חוזי אספקת הגז הטבעי בישראל, במחירים הנמוכים, נחתמים לטווח של 10-20 שנה, במקום מכירות בטווח הקצר. הידיעה שמדובר בחוזי אספקה ארוכים, במחירים יחסית קבועים, מאפשרת ודאות למשקיעים בפיתוח משק החשמל בישראל. כך למשל, הקמה של תחנת כוח - ברגע שמחיר הגז הטבעי ידוע היא הופכת להיות בטוחה הרבה יותר.

חשוב להדגיש שאל מול טיעוני מתנגדי היצוא הבקשות הנוכחיות של חברות הגז עומדות במכסות היצוא שהותרו להן. לאורך השנים, ושלוש ועדות ציבוריות (צמח, אדירי, אדירי 2) נקבע כי בערך מחצית מהגז הקיים בישראל יישמר לצריכה מקומית, והיתר ליצוא. עם זאת, הוחלט כי כל בקשה ליצוא בתוך המכסה תידרש באישור משרד האנרגיה. כך, שהבקשות של המאגרים לא חורגות מההיתר שכבר אושר להן.

"המשך ההכנסות של עשרות מיליארדים לקופת המדינה לטובת אזרחי המדינה, לצד התועלת המדינית, בוודאי מצריכים לקבל החלטה להגדיל את יצוא הגז לפי הכמות הנדרשת". כך אמר בשבוע שעבר כץ בביקור באסדת לווייתן. כץ למעשה מסמן את שני היתרונות הגדולים של יצוא הגז: הגדלת הכנסות המדינה ויתרונות בקשרים המדיניים של ישראל.

חברות הגז מחויבות בשלושה סוגים של מס: הראשון, בדומה לכל חברה בישראל — מס חברות בגובה 23%. השני הוא תמלוגים שנגבים על ידי מנהל אוצרות הטבע במשרד האנרגיה בשיעור של 12.5% מתחילת ההפקה של הגז. התמלוגים ממאגרי הגז ב־2022 הסתכמו ב־1.7 מיליארד שקל, שנכנסו ישירות לקופת המדינה. התשלום השלישי הוא לקרן העושר, שמתחיל מהרגע בו מאגר גז מגיע לשיעור מסוים של רווחיות. כמו כן — הגז נמכר בדולרים (גם בשוק המקומי), כך שהגדלת המחיר בו הגז נמכר יאפשר כניסה של מט"ח לשוק הישראלי.

אומנם מדובר בהכנסות לא קטנות לקופת המדינה וביכולתן לסגור כמה חוסרים בתקציב, אך בשוק האנרגיה יש הסכמה רחבה שהעלות של פגיעה ביכולת לספק חשמל בשל מחסור בגז היא גבוהה בהרבה מההכנסות לקופת המדינה.

מצד חברות הגז הטענה היא שהגדלת היצוא הכרחית על מנת להבטיח את ההשקעות בשוק האנרגיה הישראלי, ושללא הבטחת היצוא, השוק הישראלי קטן מדי. וכן, בשלושת מאגרי הגז הפועלים של ישראל - לווייתן, תמר וכריש יש יתרות של כ־1,100 BCM (אמת המידה למדידת נפח הגז במיליארדי מטרים מעוקבים), בעוד בכל 2022 צרכו בישראל רק 12.3 BCM. לטענתן, הדרך היחידה שבה חברות בינלאומיות יחליטו להשקיע בשוק האנרגיה בישראל היא הבטחת ההכנסות על ידי יצוא.

ואכן, בימים אלו מתנהל משא ומתן לרכישה של 50% מחברת ניו מד אנרג'י שבשליטת יצחק תשובה, המחזיקה ב־45% ממאגר לוויתן, על ידי חברות BP הבריטית ו־ADNOC האמירתית. יחדיו החברות מחזיקות בכ־10% משוק האנרגיה העולמי.

בין אם יוחלט על הגדלת היצוא או לא, הסוגייה המרכזית של יצוא הגז הטבעי היא כמה ניתן לייצא ברגע נתון. כיום, המגבלה על חברות הגז היא הגבלת יצוא לסך הכמות במאגר אך לא מתייחסת לשעה מסוימת. בכך, גם אם יישמרו מספיק יתרות גז לישראל ל־50 השנים הקרובות, במידה ולא ייקבעו הגבלות לכמות הגז הניתן ליצוא בשעה מסוימת — ישראל תיאלץ לייבא גז או לייצר חשמל באמצעות דלקים יקרים ומזהמים יותר מגז כמו סולר.

לא מדובר בתרחיש דמיוני, בסוכות בשנה שעברה היתה תקלה במאגר תמר, הספק המרכזי של גז טבעי לחברת החשמל. זו הובילה לכך שיצרני חשמל בישראל נאלצו להשתמש בסולר להפעלת התחנות — דלק יקר ומזהם. הסיבה? הגז ממאגר לווייתן הלך ליצוא. בשל כך, הצורך האמיתי מבחינת מדיניות היצוא של הגז הטבעי בישראל הוא אסדרה של כמות הגז שניתן יהיה לייצא.

את הוויכוח בין תומכי היצוא למתנגדים ניתן לזקק לשאלה אחת: האם בעוד 30 שנה נשתמש בגז טבעי? במידה וכן, צריך להבטיח אספקה של גז טבעי למשק המקומי. היתרונות של משק שיכול לספק לעצמו את צרכי האנרגיה, כמו שהמלחמה באוקראינה לימדה את אירופה, גדולים בעשרות מונים על התוספת להכנסות המדינה, שכן שוק האנרגיה אינו מקור ההכנסה המרכזי של ישראל. מצד שני, במידה ובעוד 30 שנה ייכנסו טכנולוגיות חדשות לייצור חשמל — העובדה שישראל תשאיר את הגז באדמה ללא שימוש תוביל לאובדן הכנסות של עשרות מיליארדים לכלכלה הישראלית.

את השאלה האם נצטרך גז טבעי או לא בעוד 30 שנה אפשר לראות מתמונת האנרגיה המתחדשת בישראל. רק בסוף 2022 הגיעה ישראל לייצור של 10% חשמל מאנרגיות מתחדשות - יעד שהוצב ל־2020. הזחילה במעבר לאנרגיות ירוקות, תוך הגדלת התלות הישראלית בגז טבעי, מעלה חשש שהגז הטבעי יישאר איתנו להרבה זמן, ומכאן צריכים לנבוע השיקולים למתן את היצוא.