הסבירות לא קיימת מיום הקמת הממשלה

הגענו לזמנים טובים, לתקווה שמהבהבת בקצה מנהרת החושך. התגלו שלושה שרים שתומכים בפרופוזיציה המהפכנית שלפיה על הממשלה לקיים את פסק הדין של בג"ץ: גילה גמליאל, משה ארבל, ושר הביטחון יואב גלנט שמעז שוב להחציף פנים מול יריב לוין.

בפעם הקודמת, ב־24 ביולי, בדיון הסוער בכנסת שבו אושר ביטול עילת הסבירות, הוא ניסה להתווכח עם ראש הממשלה האמיתי על ריכוך החוק שהתקבל ברוב של 64 תומכים ללא מתנגדים לאחר שחברי האופוזיציה החרימו את ההצבעה. עכשיו הוא בעד לציית לבית משפט. יש להניח שגורלו של החתרן האנרכיסט הזה נחרץ ומנוחתו הפוליטית עדן.

1. מחר, באולם ג' של בית המשפט העליון, תתכנס החברה הישראלית על כל רבדיה לדיון מלומד על משמעות הפטור מסבירות לממשלה ושריה. הסבירות מסולקת מכאן בבושת פנים מיום הקמת ממשלת הביביסטים־כהניסטים־חרדים. היא מסולקת בעצם קיום הוויכוח הפנים־ממשלתי הזה על קיום פסקי דין; היא מסולקת בעצם הסירוב השגרתי להכיר בסמכותה של היועצת המשפטית לממשלה; וכמובן, שהיא מסולקת באמצעות הדמויות שנתניהו המליך עלינו כשרים.

חלקם חדלי פירעון מבחינת כישוריהם, חלקם אחוזי שנאה תהומית לתחומי אחריותם, וחלקם גזענים־משיחיים שהורסים פעמיים: גם את שמה של ישראל בעולם, וגם את המשרדים החשובים שהופקדו עליהם, האוצר והמשטרה. עוד מעט יגיע השקל לגודלו המטאפורי של המטבע הכסוף הקטנטן שמייצג אותו. והמשטרה? זוכרים את שלושת הכ"פים של מיקי זוהר (כסף, כבוד כוח)? שלשום הדביקה המחאה לבן גביר שלושה כ"פים משלה: כהניסט, כלומניק, כישלון.

הממשלה, באמצעות עו"ד אילן בומבך, הגישה שלשום לבג"ץ את תשובתה לעתירות לביטול חוק היסוד שביטל את עילת הסבירות. התשובה היא תשלובת מוזרה בין איום מאפיוזי לסמינר אקדמי. מצד אחד, איום ב"אנרכיה" למקרה שבג"ץ יפסול את חוק היסוד. אם נציב את הממשלה מול המחאה, אזי ה"אנרכיה" היא בעיקר מנת חלקה של הממשלה ששורפת את המועדון. דווקא המחאה, שבמדינות אחרות היתה הופכת את המדינה על פיה, מתנהלת כאן במופת של איפוק, אחריות והימנעות מאלימות.

2. מצד שני, הדיון האקדמי המלומד שמתפרש בין היתר על המשפט המשווה. בומבך מסביר לנו שבדמוקרטיות מתוקנות כארה"ב, אנגליה וגרמניה, בית המשפט לא מבטל תיקונים חוקתיים. זה קורה רק בדמוקרטיות פחות מפותחות כמו הודו, מלזיה, גינאה וקולומביה וגם שם בחסות הרשאות והסדרים חוקתיים שלא קיימים אצלנו. כמובן, שבומבך מתעמק פחות בדרך שבה פרלמנטים בעולם מתקנים חוקות בהשוואה לכנסת שלנו שעושה זאת בדרך הכי עקומה שאפשר — ללא הצעת חוק ממשלתית, ללא הסכמה רחבה, ללא בדיקה רצינית של ההשלכות והסיכונים. וכל התחלואים האלה מופיעים בביטול עילת הסבירות, מופע יחיד של ראש ועדת חוקה שמחה רוטמן בשליחות אדוניו למשימה זו — ראש מפלגתו בצלאל סמוטריץ' ושר המשפטים יריב לוין.

3. בתגובת הממשלה מסתתר מסר עמוק יותר. שקרי, מסית ומסוכן הרבה יותר: האויב המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית נשקף דווקא מצדו של בג"ץ. לעומתו, הממשלה היא הערובה והמגן לקיום הדמוקרטי וכמובן גם לעצמאות המשפט. איך לא רעדו ידיו של בא כוח הממשלה על המקלדת כשכתב את המילים הבאות: "מערכת המשפט האיתנה של מדינת ישראל תמשיך לפעול בעצמאות ובמקצועיות, ותמשיך לשמור על שלטון החוק הן בקרב כוחות הביטחון והן בקרב הציבור הכללי, ביד רמה וללא מורא". איזו מערכת משפט בדיוק? ששופטיה ימונו בידי נתניהו, לוין ודרעי? היא זו שתמשיך לשמור על שלטון החוק "ביד רמה וללא מורא"?

ובמה מסוכנותו של בג"ץ: בחתירה נגד ריבונותו של העם שנמסרה לנציגיו בבחירות. "בית המשפט", נכתב בתשובת הממשלה, "לא יהא כפוף עוד לרצונו של העם ביחס לגבולות סמכותו, אלא יהיה מעתה כפוף מעשית אך ורק לרצונו שלו. המחשבה שבית המשפט יכול לשלול מהעם את היכולת לבצע שינוי נורמטיבי ביחסי הרשויות, היא בלתי נסבלת ברמה הדמוקרטית". כשמדברים על "הרמה הדמוקרטית" שאליה ידרדר אותנו בג"ץ, חשוב לבדוק מי הם חברי הקואליציה שמבקשים לבצע את השינוי. ובכן, מחציתם, 32 חברי הכנסת של ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, עוצמה יהודית, הציונות הדתית ומפלגת נעם של הרב טאו ואבי מעוז, מעדיפים את ההלכה על פני הדמוקרטיה. את עליונות ההלכה על פני עליונות החוק, את מלכות השם על הממלכתיות. ואם נוסיף אליהם לפחות חבר כנסת אחד מהליכוד, שלמה קרעי ויש עוד, אז יש בקואליציה רוב מובהק נגד הדמוקרטיה הליברלית.

דיון בבית המשפט העליון. על פי תגובת הממשלה לעתירות נגד ביטול עילת הסבירות, האויב המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית נשקף דווקא מצדו של בג"ץ | צילום: אלכס קולומויסקי

4. לכן, כל הצהרה על חיזוק הדמוקרטיה שנשמעת מפי עוכרי הדמוקרטיה האלה היא מסך עשן וערפל. בדיוק כמו הטענה שרוטמן ולוין או סמוטריץ' ובן גביר מייצגים את העם. הם לכל היותר נגזרת מיעוט קיצונית שהשתלטה על הרוב הקואליציוני באמצעות הסכמים קואליציוניים מופקרים וראש ממשלה אדיש שמרוכז רק בעצמו, בביטול משפטו ובהנצחת שלטונו. ממתי בדיוק מזוהה הרביעייה הזו עם רצונו של העם ובמיוחד עם צרכיו? הורדת יוקר המחיה, המאבק בפשיעה, שיפור יחסינו עם ארה"ב הם רצונו האמיתי של העם, ולא ההפיכה המשטרית וביטול הסבירות.

מסך ערפל שקרי נוסף נפרש על טענת הממשלה שמהלכיה אינם מסכנים את קציני וחיילי צה"ל מפני הדין הבינלאומי. זו נקודה כאובה במיוחד לממשלת הימין־על־מלא שמפקירה כביכול את לוחמינו לחסדי הגויים המרושעים. ולכן, מקדיש בומבך פרק מיוחד בניסיון להפרכת הטענה. לשיטתו, ישראל אינה כפופה לסמכות בית הדין הבינלאומי בהאג. ובכן, היא כפופה מכוח ההכרה בפלסטין כחברה ומדינה. ולא רק שהיא כפופה, התובע של האג כבר מנהל חקירה על פעולותינו בעזה. אז אתם מוזמנים להכריע מי צודק כאן - בומבך, או אחד המומחים הגדולים לנושא, הפצ"ר והיועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט, שהזהיר לאחרונה מפני פגיעה אפשרית מידי הדין הבינלאומי. מנדלבליט "נאשם" בתשובת הממשלה, כמי ש"עלול לתת בידי חורשי רעתנו תחמושת תעמולתית שקרית". הממשלה משרטטת כאן גם מציאות אלטרנטיבית וגם עולם הפוך - היא גם מסכנת את לוחמינו וגם מאשימה את אלה שנחלצים להגנתם.

5. מסך העשן והערפל נפרשים גם על הטענה שביטול עילת הסבירות היא לא דרמה כזו גדולה שמסכנת את הליבה הדמוקרטית. היא כן. לפחות בשני מובנים מרכזיים. הראשון, היא יוצרת כאן אליטה שמשוחררת לחלוטין מכל מגבלה, וזו אליטת השרים שכבר מנינו את סכנותיהם. בשיח בריטי מאופק ניתן לומר שלשחרר את איתמר בן גביר ומירי רגב מהחובה לפעול בסבירות אינו הרעיון המוצלח ביותר. והמובן השני, הוא הטסט־קייס בשאלה האם חוק יסוד נתון בכלל לביקורת שיפוטית. יש דעות לגיטימיות לכאן ולכאן. יש משפטנים הגונים ששוללים מכל וכל את כוחו של בג"ץ לבטל חוקי יסוד. ומנגד יש טיעונים כבדי המשקל בעד. למשל, סמכותו של בג"ץ שמשתרעת על מתן כל סעד או סמכותו לתת הוראות לרשויות המדינה. הסמכות הזו לא הוגבלה. לא בחוק יסוד החקיקה שלא נחקק, ולא בהוראה מפורשת שאוסרת על התערבות בחוק יסוד. וגם השכל הישר הוא נימוק די טוב. ברור שהטסט־קייס שיושק מחר נועד לאפשר לממשלה לשריין כל חוק באמצעות הכתרתו כ"חוק יסוד". לכן הדיון העקרוני הוא לא רק לגופה של עילת הסבירות, אלא על העיקרון שמבקש להקנות לממשלה כוח כפול — גם לנהוג בחוסר סבירות וגם להכשיר כל שרץ בחותמת "חוק יסוד". את נתניהו מעניין בעיקר חוק היסוד ששומר עליו מפני הנבצרות. ואחר כך יבואו חוקי יסוד שישנו את התקשורת ויחתמו בהכשר בד"ץ ובלי בג"ץ את השתמטות החרדים ויקברו סופית את ערך השוויון. שוויון אחד בכל זאת יישמר — בין האברכים לחיילי צה"ל בכל הקשור להטבות ששמורות ללוחמים ולנהרגים. מי באוהלה של תורה ומי באוהלי הצבא.

6. בלי סבירות ועם קידוש חוקי יסוד נקבל מהממשלה הזו את פיטוריהם של דני דיין, מיכל רוזנבוים ומישאל וקנין שהדחתו הוקפאה אתמול (ראו הרחבה בעמוד זה). הנה למה צריך גם את הסבירות וגם את עצמאות בג"ץ. וההתנכלויות האלה, כמו חוק הסבירות הם הפרומו והטסט־קייס לפיטורי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, היועמ"שים במשרדי ממשלה וגם המפכ"ל, הרמטכ"ל וכל עובד ציבור שלא יבוא טוב בעין של השרים שאת סכנותיהם כבר מנינו.

בלי סבירות ועם קידוש חוקי יסוד, תוכל הממשלה, בתקופת בחירות, לעשות ככל העולה על רוחה כדי לשחד את הציבור לבחור בה, ואף לחוקק חוק (יסוד כמובן) שימנע מבג"ץ להתערב בהחלטות ועדת הבחירות שהיא תמנה את היו"ר שלה. זהו המתכון המנצח לדיכוי הצבעת הערבים ולהנצחת שלטון הימין.

בלי סבירות ועם קידוש חוקי יסוד ממתינים להסתער עלינו 225 חוקי דיקטטורה. 84 הצעות חוק לריסוק מערכת המשפט, 53 הצעות חוק לפגיעה בזכויות אדם, 37 הצעות חוק לכפייה דתית, 30 הצעות חוק לפגיעה בכללי הבחירות ו־21 הצעות חוק לפגיעה בתקשורת החופשית (לפי נתוני "חופשי בארצנו" מטה המאבק).

225 חוקי דיקטטורה ממתינים לאישור

• 84 הצעות חוק לריסוק מערכת המשפט
• 53 הצעות חוק לפגיעה בזכויות אדם
• 37 הצעות חוק לכפייה דתית
• 30 הצעות חוק לפגיעה בכללי הבחירות
• 21 הצעות חוק לפגיעה בתקשורת החופשית

נתונים: חופשי בארצנו