לשחזר את שולי: האם "עולה לראש" יהיה הלהיט הישראלי הבא?

ההצלחה של ״לשחרר את שולי״ הוכיחה שזה אפשרי — גם עם עשרות ערוצי טלוויזיה, סטרימינג ורשתות חברתיות — ליצור סרט ישראלי שימכור מעל מיליון כרטיסים (1.2 מיליון, ליתר דיוק), ממש כאילו היינו ישראל של 1964, 1972 או 1978: הפעמים האחרונות שהפלא הזה קרה וסרטים מכרו כמות כזו של כרטיסים עם ״סאלח שבתי״, ״קזבלן״ ו״אסקימו לימון״, בהתאמה. ואם זה קרה, אז בטח אפשר לעשות זאת שוב, לא?

כן, אבל הבעיה היא שאף אחד לא יודע איך זה קורה, ואיך לעשות זאת שוב. האם מישהו באמת יודע לפצח מה יש ב״לשחרר את שולי״ שהטיס לאולמות כל כך הרבה צופים, בעיקר בני נוער? האם זה הסרט עצמו, או התזמון של פתיחת האולמות אחרי הקורונה אחרי יותר משנה, ואולי איזה שילוב אלכימי של שניהם?

הדרך היחידה של יונייטד קינג שהפיצה את "שולי" וגרין פרודקשנס שהפיקה, לפנטז על הצלחה דומה היא לרוץ וליצור סרט המשך. ועד אז, לנסות למצוא מתכון ללהיט הבא.

״עולה לראש״, סרטה של שלישיית ״ערוץ הכיבוד״, שעלה בסוף השבוע בארץ, הוא לכאורה תוצר של המתכון הנכון: שוב שלישייה קומית עם קהל מעריצים גדול שעוקב אחריה ביוטיוב וברשתות, ועם פוטנציאל להפוך את הסרט לתופעה ויראלית חוץ־קולנועית, כלומר בטיקטוק. כי זה מה שצריך היום כדי ליצור להיט, הסרט לבדו לא מספיק (תשאלו את המיניונים).

נדמה כי בחלומות המפיצים ״עולה לראש״ אמור להיות המפגש שבין ״לשחרר את שולי״ ל״זוהי סדום״. כמו ״שולי״ מדובר בהפקה של חברת גרין פרודקשנס, שעד לא מזמן התמחתה בהפקת סרטי ארט־האוס יפים ואיזוטריים, ואיכשהו הפכה באחרונה לחברה שאמורה לספק למשה אדרי את השלאגר הבא שלו (עם ״המחשמלים״ זה לא עבד, ועם ״הסיפור שלנו״ בכיכובם של אליאנה תדהר ולי בירן, זה הגיע לכדי 60 אלף כרטיסים, נתון שכיום לא מאכזב את מפיציו, כי רוב הסרטים לא מגיעים לשליש מזה). וכמו ״זוהי סדום״, זה סרט שנוצר על ידי שלישייה שפעלה בפריפריה של היקום הטלוויזיוני של ״ארץ נהדרת״. זו נקודת הפתיחה שאמורה להביא מאות אלפים לקופות, כי אם לא — אז באמת שאי אפשר כבר להבין איך לייצר בארץ שלאגר.

״עולה לראש״ מביא אל המסך את שלוש הדמויות — לידוי, אסתמה ושקד פררה — שמככבים בקליפים ההיתוליים שיצרו דרור מוסקל, רותם קפלינסקי ועומר ריבק, כפארודיות ללהיטי פופ ים־תיכוני. כשם שבשיריהם הם פירקו את הקלישאות של להיטי המסיבות והחתונות, כך בסרט הם מנסים לעשות דבר דומה ללהיטי הקולנוע הישראלי, כשהם מזהים את המרכיבים הידועים שהופכים סרט ישראלי לשלאגר: שירים ומדים.

העלילה בקצרה: השלושה מתגייסים לצה״ל. אבל בהיותם כוכבי פופ הם נשלחים ליחידת היח״צ, שבה הם עוברים בין הדמויות מ״גבעת חלפון אינה עונה״, ״אפס ביחסי אנוש״ ו״הלהקה״, כשעליהם לשתף פעולה עם זמרת צעירה, מבטיחה ומתחרה בשם אדל כדי ליצור את הלהקה הצבאית הבאה של ישראל.

החצי הראשון של הסרט גדוש בדיחות מצוינות, לא מעט משפטי מחץ שיהיו מוכרים למעריצי ״ערוץ הכיבוד״, המון משחקי מילים ולא מעט בדיחות על חשבון הקולנוע הישראלי. לעומת זאת, החצי השני של הסרט, שבו ההרכב מתפרק וכל אחד הולך לחפש את עתידו בנפרד, מתפרק אף הוא ולוקה בסהרוריות מסוימת ובמינון פאנצ׳ים מוחלש.

הדבר המפתיע בקולנוע הישראלי המסחרי הוא שגם הוא, כמו הסרטים שינסו להתחרות על פרסים, מתחיל מיוזמה של יוצרים, ולא של מפיקים. זה הבאג העיקרי של הקולנוע הישראלי של ימינו, להבדיל מזה של שנות ה־70. סרט של שלישיית “מה קשור” היה צריך לצאת כבר לפני עשור, סרט של ״ערוץ הכיבוד״, כבר לפני ארבע שנים, ומפיקים שמחפשים להיט היו כבר מזמן צריכים לעשות את ״סברי מרנן, הסרט״, את ״צומת מילר, הסרט״. הסוד להצלחה הוא תגובה מהירה.

אבל בישראל הקולנוע עובד לאט. גם אם תשאלו כל אחד מיוצרי הסרטים שהצליחו בשנים האחרונות, תגלו שגם מה שאמור להיות הלהיט הגדול הבא, מתנהל בארץ בעצלתיים ובהססנות. ואולי אין באמת הבדל בין שוברי הקופות ולהיטי פסטיבלים — אלה ואלה סרטים שבאים מהבטן של יוצריהם ולא מהארנק של מפיקיהם.

לא השתגעתי על ״לשחרר את שולי״, לא התחברתי ל״חומוס פול טריילר״ ורק חצי־חיבבתי את ״עולה לראש״, אבל בכולם זיהיתי סרטים שנעשו מתוך הימור של היוצרים וללא ציניות. הסרטים האלה, הסרטים שאדרי מחפש בנרות לפני כל קיץ, הפכו גם לנקודות זינוק עבור יוצרים שזה הסרט הראשון שלהם: אדם סנדרסון ב״זוהי סדום״, דניאל אדר עם ״עולה לראש״, אלון גור־אריה עם ״המוסד״, אסף קוברובסקי עם ״חומוס פול טריילר״ ובן בכר עם ״הלהקה האחרונה בלבנון״ ו״לשחרר את שולי״ (היחיד, מאז שי כנות, שהמשיך לביים קומדיות מצליחות) — כולם אנשים שהייתם מצפים שיהיו עסוקים ברגעים אלה בבימוי וצילום קומדיית הקיץ הבאה שלהם.

אבל בישראל מתברר שלעשות קומדיה שטותית, זה קשה ומורכב בדיוק כמו לעשות סרט התבגרות ביוגרפי אישי. כי פה אף אחד לא יודע להגיד מה יהפוך ללהיט הגדול הבא, והוא אף פעם לא יהיה זה שחשבתם.