מדיניות הספורט של הממשלה: נושא בוער שיעלה לנו ביוקר

לאחרונה פרסם ארגון הבריאות העולמי דו"ח שמתמקד בסקירה רחבת היקף העוסקת בנזק הפיננסי בהעדר פעילות גופנית בקרב אזרחי המדינות החברות בארגון. כבר שנים קיים הדיון על הצורך בפעילות גופנית בקרב האוכלוסייה כמשפר איכות החיים של הפרט והחברה והינו גורם משפיע על רווחתם ועל מדדים כגון פרודוקטיביות בעבודה, בריאות נפשית ופיזית ועוד.

אבל מה קורה ברמה הגלובלית? ואיפה זה שם את ישראל ביחס העולם?

כיום כ-500 מיליון אנשים מפתחים מדי שנה מחלות הנובעות ממחסור בפעילות גופנית כגון סוכרת, מחלות לב וכלי דם, השמנת יתר ועוד. לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי, עלות המחלות הללו, שניתן למנוע או לצמצם עם פעילות גופנית, עולה למערכות הבריאות העולמיות כ-27 מיליארד דולר בשנה.

בחישוב מהיר, במידה ומדינות העולם לא ייזמו פעולות לעידוד פעילות גופנית זה עושה להן נזק של עד 300 מיליארד דולר בעשור.

אם נרד לעומקם של דברים נגלה שפחות מ-40% מהמדינות בעלות מדיניות רשמית ולאומית לקידום פעילות גופנית היא ברת ביצוע. רק 30% מהמדינות בעלות קווים מנחים ברורים לפעילות גופנית לכל קבוצת גיל ומעט מאוד (פחות מ-30%) מדינות מנטרות פעילות גופנית בקרב ילדים - מתחת לגיל 5. רק 40% מהמדינות מעודדות תחבורה פעילה ובטוחה להולכי רגל ורוכבים. כדאי להזכיר שהקורונה עצרה יוזמות לקידום מדיניות בתחום - מה שהובל להרחבה של אי השוויון בגישה לפעילות גופנית ומנע הזדמנויות לקהילות רבות.

ואיפה ישראל נמצאת בכל הסיפור הזה? תכף נגיע לזה - אבל לפני, קבלו נתון שהדהים אותי וצריך לעניין כל שר אוצר וגם שרים האחרים (שר הספורט, שרת החינוך, שר הבריאות, שר הכלכלה ועוד): במחקר רחב היקף שבחן את ערך המוסף הכלכלי של פעילות גופנית בשנים שהוביל מכון המחקר RAND, נמצא שפעילות גופנית העומדת בהמלצות ארגון הבריאות העולמי, כלומר, 150 דקות שבועיות ברמת עצימות נמוכה עד גבוהה, תביא לשיפור בתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) של 0.15% עד 0.24%.

התמ"ג בישראל עומד על כ-400 מיליארד דולר, בחישוב מהיר 0.15% עד 0.24% הם סכומים שנעים בין 600 מיליון דולר למיליארד דולר. ובשקלים - בין 2 מיליארד שקל ל-3.5 מיליארד דולר.

אזרחים מרוצים יותר, בריאים יותר, פעילים יותר וקופת מדינה מלאה יותר. סיטואציה של ווין-ווין קלאסי.

חי סיני מייסד מולטי סקילס ומפתח שיטת אימוני ספורט חכמים

נשאלת השאלה כמה עבודה יש כדי להגיע למספרים כאלו. ספוילר? הרבה.

מסקר הרגלי הפעילות הגופנית בישראל מגיל 21, שנבדק על ידי הלמ"ס ופורסם בשנת 2012 ו-2018 נמצאו נתונים די מדכאים:

חלה מגמת ירידה בעיסוק בפעילות גופנית על פי המלצות ארגון הבריאות העולמי מ-33% ל-29%. נוסיף לזה מגמה שלילית של הקורונה ונבין שמצבנו לא טוב.

80% מהאוכלוסייה דיווחו ב-2018 שהם משמרים את רמת הפעילות הגופנית או שרמת הפעילות דעכה, גם כאן, רק 20% מגבירים את היקפי הפעילות.

סקר הבריאות האירופאי מציג נתון מדאיג: ישראל היא בעלת הנתון הנמוך ביותר מבין מדינות ה-OECD בפעילות גופנית לפי המלצות ארגון הבריאות העולמי. הממוצע ב-OECD גדול פי 1.7 מהממוצע בישראל. אנחנו פשוט לא עומדים בסטנדרטים בינלאומיים.

רק 3.4% מדווחים על שימוש באולמות ספורט בשעות הפנאי. ייתכן מאוד שזה קשור לכך שפחות מ-50% מדווחים על כך שהם חיים בקרבת אולם ספורט. ונניח שכבר כן יש תשתיות בהישג יד, סביר שנצפה לניצול מתאים, לא? לא. אחוז הניצול של האוכלוסייה לשימוש במתקנים אינו עולה על 30%.

נשאלת השאלה, למה? מה מונע מאנשים לנצל את השימוש בתשתיות?

הנחת יסוד אחת היא… שרשויות רבות סוגרות את שערי אולמות הספורט אחה"צ. מילת המפתח היא הנגשה. ברגע שאין גישה למתקן ספורט, יעסקו פחות בספורט. הגיוני.

וזה מוביל אותי לנתון הבא - כ-49% מהאוכלוסייה היהודית ו-75% מהאוכלוסייה הערבית מעידים שאינם מקבלים כלל מידע לטובת עידוד פעילות גופנית מצד הרשות המקומית. ברשויות מקומיות שכן שמות דגש על פעילות ספורטיבית יש הצלחות בשטח. ברשויות עירוניות ספורטיביות כ-38% עוסקים בפעילות גופנית על בסיס קבוע. בקרב האוכלוסייה הערבית זה מגיע ל-80% (!).

אם התגובה של האוכלוסייה היא טובה ואפקטיבית - מדוע הרשויות המקומיות אינן עושות כאן הרבה יותר?

נתון נוסף מעיד על כך שאוכלוסיות ממעמד סוציו אקונומי גבוה ובעלי השכלה גבוהה, עוסקים יותר בפעילות גופנית. נשאלת השאלה איזה פעולות נעשות ואיזו מדיניות צריך לנקוט על מנת להנגיש לאוכלוסיות המוחלשות יותר פעילות גופנית? האם הנושא הכלכלי מעיב על היכולת של אוכלוסיות אלה לאפשר לעצמן לאמץ אורח חיים בריא?

כמי שחקר ובדק את מודל מועדוני הספורט האירופאי, הסכומים שנדרשים לשלם שם, כדי לעסוק בפעילות גופנית בקהילה בצורה מובנית הם מגוחכים ביותר בהשוואה למדינת ישראל. זה גם יכול להסביר את הסיבה לפערים האלה בישראל. חשוב לציין, ששם מאמצים מודלים וולונטריים וסובסידיות לטובת העניין.

גם בקרב הילדים והנוער הנתונים מדאיגים ביותר: אנחנו ממוקמים במקום האחרון מבחינה תנועתית בעולם המערבי, ובטופ שלוש כבר יותר מעשור בהשמנת ילדים.

דו"ח המועצה לשלום הילד הציג נתונים לפיהם יותר מ-80% מהילדים משתמשים במסכים כשעתיים ומעלה לטובת צרכים חברתיים אחרי שעות הבית ספר - נתון גבוה ביותר שמעיד על כך שהצורך החברתי קיים, רק שהוא עבר טרנספורמציה לדיגיטל.

מה זה אומר על ההתפתחות הסוציאלית של הילדים הישראליים? על רווחתם הנפשית והפיזית? נתונים אלה מלמדים שהעומס על מערכת הבריאות בישראל הולך וגובר משנה לשנה.

נשאר לדמיין מה השקעה בקידום בריאות ופעילות גופנית כמדיניות מוצהרת מצד ממשלות ובשיתוף עם המשרדים השונים והרשויות המקומיות תתרום לאזרחי המדינה ולכלכלת ישראל.

חוק התמורה הפוחתת עובד לטובתנו במקרה הזה, מאחר והנתונים אינם מעודדים המשמעות היא שדגש על קידום מדיניות ברת קיימא בנושא זה תביא לעלייה בתמ"ג למדינת ישראל ותשפר את רווחת האזרח.

ישנן כ-20 המלצות של ארגון הבריאות העולמי לקידום מדיניות מסוג זה, יש גם מספיק מומחים שיאפשרו קידום של מדיניות זו ומודלים מוצלחים ברחבי העולם. אין סיבה שמדינת ישראל - מדינה מתקדמת בעולם המערבי לא תשחק את המשחק של הגדולות ותקדם את התחום החשוב הזה, תקשיב למומחים בתחום ותאפשר זאת לאזרחי המדינה ברמה רוחבית ועמוקה.

חי סיני הוא מייסד מולטי סקילס ומפתח שיטת אימוני ספורט חכמים, מרצה בביה"ס למאמנים במכון וינגייט וסמנכ"ל מו"פ בעמותת ניקה