מלבישות את המכנסיים: תערוכה חדשה של 70 מעצבות פורצות דרך

שתיים מהתצוגות המעניינות ביותר לאביב 24 שהתקיימו לא מכבר במסגרת שבוע האופנה בפריז - בסיומו של חודש מאכזב ונטול ריגושים - היו של מעצבות נשים: ריי קוואקובו לקום דה גרסון ושרה ברטון בקולקציה אחרונה לאלכסנדר מקווין. ברטון הציגה חזון של אשה החזקה, מוגנת ובטוחה, שלא מתפשרת על עקרונותיה, ואילו קוואקובו האניגמטית שוב בלטה בקול יוצא הדופן שלה ובאסתטיקה אנטי־אופנתית מעוררת מחשבה. זה לא מפתיע. מראשיתה ההיסטוריה של האופנה קשורה במעצבות נשים. לא מעט מעצבות נשים השפיעו על עולם האופנה, שינו את הדרך שבה נשים מתלבשות ותופסות את עצמן. עוד לפני תור הזהב של קוקו שאנל ומדלן ויונה ואלזה סקיאפרלי, ולימים דיאן פון פירסטנברג, מארי קוונט, ריי קוואקובו, מיוצ'ה פראדה או פיבי פילו - נשים סללו דרך לנשים לחיות ולהתלבש כפי שהן רוצות.

החודש נפתחה התערוכה "נשים מלבישות נשים" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק והיא תוצג בו עד מרץ 2024. התערוכה בוחנת את היצירתיות והמורשת האמנותית של נשים מעצבות אופנה מראשית המאה ה־20 ועד ימינו. זו הפעם הראשונה שהמוזיאון מייחד תערוכה לעיצובים רק של נשים מהאוסף שלו. הגיע הזמן. יתרה מזאת, 83 מהפריטים המוצגים כעת לא הוצגו מעולם. בין יותר מ־70 המעצבות, אפשר למצוא מעצבות מוכרות וכאלה שנשכחו שלא בצדק. בתי אופנה עילית צרפתיים, למשל, של ז'אן לנוון, אלזה סקיאפרלי ומדלן ויונה, ובצדם עיצובים של מעצבות אמריקאיות כמו קלייר מקרדל ואיזבל טולדו, ומעצבות עכשוויות כמו איריס ואן הרפן, סימון רושה ואחרות. התערוכה היתה אמורה להיפתח ב־2020 לציון מלאת 100 שנים לתנועת הסופרג'יסטיות, אבל נדחתה בשל מגפת הקורונה והסגרים. "למרבה האירוניה, העיכוב הזה הפך אותה רלבנטית עוד יותר מבחינה פוליטית", כותבת ונסה פרידמן ב"ניו יורק טיימס", "ולא רק בגלל ההתפתחויות בעולם האופנה, אלא גם בגלל אירועים גלובליים שעוררו מחדש את הדיון בגוף האשה ומי שולט בו".

עולם האופנה נשלט לאורך השנים בידי מעצבים גברים וחסר את הגיוון הנדרש כל כך. ההודעה על עזיבתה של שרה ברטון את בית האופנה אלכסנדר מקווין באוקטובר, אחרי 13 שנים כמנהלת האמנותית מאז מותו של מקווין, ומינויו לתפקיד של שון מקגיר, מעצב אירי צעיר אנונימי שעד לאחרונה היה אחראי על הקו המוכן ללבישה אצל ג'יי וו אנדרסון - הביאה להרמת לא מעט גבות. ברטון היתה האשה היחידה בתאגיד קרינג, השני בגודלו בתעשיית האופנה - המחזיק בין השאר מותגים כמו גוצ'י, בלנסיאגה וסן לורן. עם מינויו של מקגיר, ואחרי מינויים של עוד שלושה גברים איטלקים לעמוד בראש מותגי היוקרה מוסקינו, טודס ורושה - המותגים הבולטים של קרינג מנוהלים בידי גברים. לא שבתאגיד היוקרה הענק המתחרה LVMH המצב טוב בהרבה. שתי נשים בלבד עומדות בראש מותגי היוקרה הרבים שבבעלותו: מריה גרציה קיורי לדיור וקמיל מיקלי לפוצ'י.

התערוכה הזאת היא קריאת השכמה נדרשת לתעשייה שחסרה באחרונה גיוון, מעוף ויצירתיות, לא אחת גם חזון עיצובי של מי שמוביל את בתי האופנה. היא מזכירה את חשיבות המבט הנשי, מעלה על נס את פועלן של הנשים וחוגגת את עבודתן הנפלאה גם של מעצבות שירדו לתהום הנשייה. למשל, שמלה שחורה קטנה של שרלוט לאראזט מבית האופנה הצרפתי Premet בהובלת מעצבות נשים, שנוצרה עוד ב־1923, כמה שנים לפני שקוקו שאנל קיבלה את הקרדיט על המצאתה של השמלה השחורה הקטנה. או שמלת סאטן של מארי לואיז בולנג'ר שחלקה התחתון עשוי שילוב שנראה כל כך עכשווי של קש ונוצות יען. "המסר מועבר בעדינות, לאט, וזה מה שמעניק לתערוכה את הכוח שלה", כותבת פרידמן. אי אפשר לראות את עיצוביהן של הנשים הללו ולא לחשוב שהן היו צריכות להיות חלק מקאנון המעצבים, ואילו היו - אולי ההבנה של יסודות האופנה המודרנית היתה שונה".

היקף התערוכה מלמד שהיו ויש לא מעט נשים מעצבות. דומה שזה יותר כישלון מוסדי של כל חלקי התעשייה - מותגים, בתי ספר, מוזיאונים והתקשורת - להכיר בהן, לזכור אותן ולחגוג את העיצובים שלהן. או כמו שאומרת אחת מאוצרות התערוכה, קארן ואן גוטסנהובן: "כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם שמות - דיור, בלנסיאגה - אנחנו יוצרים קאנון והיסטוריה ואנשים פתאום מדברים על מאסטרים ואבות במקום אמהות. אבל עולם האופנה מלא נשים יוצאות דופן, כל מה שצריך זה להסתכל סביב".