משתתפות פאנל דירקטוריות הספורט הישראלי | צילום: יובל חן
"צריך לתת לנשים עוד כלים כדי להצליח כאן בניהול ספורט"
בוגרות קורס דירקטוריות וניהול ספורט לנשים מובילות של הוועד האולימפי בישראל שהשתתפו בפאנל כלכליסט על מצב ניהול הספורט הנשי בישראל, מציגות אופי ניהולי שונה לחלוטין ממה שנהוג בעולם ניהול הספורט הישראלי: תקשורת פתוחה, שקיפות, רגישות, אמפתיה וגם התמקדות במטרות גדולות יותר מהשגת הג'וב הבא
אמה הייז, מאמנת הכדורגל המבריקה של הנשים של צ'לסי, מדברת הרבה על "המוח הנשי" והיתרונות שלו בספורט. "הדבר הכי חשוב לנשים, בהתחשב בחיווטים במוח שלנו, זה מערכות יחסים זו עם זו", אמרה לעיתונאי מייקל קלווין. "אינהרנטית, אנחנו צריכות להיות חברתיות. זה קריטי. אז יש לנו את הנטייה הטבעית לתקשר טיפה יותר טוב... ולהבין שפת גוף, מבט. זה אינטואיטיבי עבורנו להבין. זה מעולה לספורט. גם לגברים. לכולנו יש קשר משמעותי עם אישה בחיינו, גם לבנים, אבל כשהם בספורט הם חוששים להראות כל סוג של חולשה. בשביל זה צריכים נוכחות נשית, קשר נשי... אני לא לוחמת מגדר, אני לא רוצה לדבר על הדברים המציקים. אבל הדבר הראשון שאני אומר למאמנים שלי זה 'אני רוצה להפוך אותך לבן זוג טוב יותר'. אם אעשה זאת, הוא יהיה מאמן טוב יותר".
למרות שלניהול נשי יש יתרונות טבעיים, גם בספורט, מספר המאמנות והמנהלות בספורט העולמי בכלל והישראלי בפרט, הוא קטן. והאפלייה שומנעת מנשים לנהל קבוצות ואיגודי ספורט היא ממש מוסדית. קחו לדוגמה את תקנון ההתאחדות לכדורגל. על פי חוק 30% מההנהלה חייבות להיות נשים אבל כשמסתכלים על המספרים של חברי הנהלה ומשקל הקולות שלהם, עולה שכל קול של כדורגל הנשים שווה 22% מקול כדורגל הגברים בהצבעות על נושאים מהותיים. אז מה הפלא שנבחרת הנשים בכדורגל סובלת מבחירת אנשי מקצוע גרועים ואקדמיית כדורגל הנשים של ההתאחדות נעה בין שערורייה לשערורייה?
באופן כללי, החוק היחיד שקיים שנועד להתמודד עם האפליה הזו נמצא באמות המידה לחלוקת הכנסות ממשלתיות לגופי ספורט. לפי אמות המידה, איגודים צריכים ש-30% בהנהלת ארגון יהיו נשים. זה שם תקרה משמעותית מאוד על נשים בספורט הישראלי.
"לא צריך חוקים, צריך כלים ניהוליים"
יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, רוצה לשנות את המציאות ולא, בהכרח, את הרגולוציה. "עם כניסתי לתפקיד יו"ר הוועד האולימפי בישראל סימנתי כמה תחומים שמהווים מנוע צמיחה לספורט האולימפי בישראל" אומרת ארד. "לצד מנועי צמיחה הישגיים, אחד ממנועי הצמיחה הראשיים הוא העשרת מיומנויות הניהול לבכירי הספורט בישראל והטמעת כלי ניהול מתקדמים. השני בתחום הניהולי הוא קידום נשים לעמדות השפעה בספורט הישראלי על מנת לייצר גיוון ושוויון במעגל מקבלי ההחלטות מסביב לשולחן מחד ומאידך לייצר השראה באנך המנהיגות בארגוני הספורט השונים לספורטאיות, מאמנות ומנהלות בדרגי ביניים. אני מתכוונת להציג בקרוב יעדים מדידים להתפתחות מספרית של נשים שיעמדו בראש ארגוני ספורט בישראל ל -12 שנים הקרובות, תוצאה שתהיה מושגת אך ורק בעזרת אנשי המפתח בארגוני הספורט המובילים בישראל".
קורס דירקטוריות וניהול ספורט לנשים מובילות של הוועד האולימפי שיזמה ארד כבר יצר מספר נשים מנהיגות בספורט. "זה נותן כלים משמעותיים לנשים בסביבות הניהוליות בספורט", אומרת סיוון פישלר, מנהלת השיווק החדשה של הוועד האולימפי ובוגרת הקורס. "ממישהי שבאה קצת מחוץ לעולם הספורט, הרגשתי ממש את הפער בין הכלים שאני צריכה בעולם מחוץ לעולם הספורט, לעולם הספורט. זה מורגש. הפער הזה, אנחנו שואפות, אמור להצטמצם".
בוגרות קורס דירקטוריות וניהול ספורט לנשים מובילות של הוועד האולימפי הן אלו שהשתתפו בפאנל כלכליסט על מצב ניהול הספורט הנשי בישראל הן גם מציגות אופי ניהולי שונה לחלוטין ממה שנהוג בעולם ניהול הספורט הישראלי: תקשורת פתוחה, שקיפות, רגישות, אמפתיה וגם התמקדות במטרות גדולות יותר מהשגת הג'וב הבא.
"הזמנת נשים באופן אמיתי ותומך להשתלב במנהיגות הספורט בישראל - אם כמתנדבות, אם כמנהלות בשכר ואם כמובילות תחומים - האירה זרקור על כמות לא מבוטלת של נשים צעירות ומוכשרות, בעלות מוטיבציה גבוהה ויכולות ניהוליות מרשימות עם פתיחות לתהליכי למידה והעשרה" אומרת ארד. "אני משוכנעת שההפריה ההדדית של נשים וגברים סביב שולחן העשייה, בדרגים השונים ובתחומי התוכן השונים, תביא לתוצאות טובות יותר ואני רואה חשיבות גדולה ביצירת נטוורקינג חי ופועם באמצעות פורום הדירקטוריות, לנשים שבחרו להימצא במרכז העשייה הניהולית בספורט הישראלי".
ואלו המשתתפות בפאנל: דפנה לנג (50) - יו"ר איגוד האופניים ועורכת דין עם משרד עצמאי בתחום הנדל"ן; נעה שמידע (40) - מנכ"לית איגוד הטקוואנדו - ספורטאית, מאמנת ומנהלת בתחום כבר 34 שנה בענף; אלמראענה מנאסק (34) - מנהלת תחום הספורט במועצה האזורית פרדיס, שחמטאית קראטיסטית ומאמנת כדורסל לשעבר; עדי ביכמן (39) - שחיינית אולימפית שהשתתפה באולימפיאדה סידני 2000 וכיום יו"ר הוועדה המקצועית של הוועד האולימפי ומנהלת תחום הספורט בקרייה האקדמית אונו; ליאור וילדיקן-גנור (33) - ג'ודאית לשעבר בסגל האולימפי המורחב, עוזרת מאמן לשעבר בנבחרת ועובדת בשיווק ופיתוח עסקי בסקטור הטכנולוגי. חברה בוועדה המקצועית של הוועד האולימפי; מורן מסיקה אידלמן (42) - מנכ"לית אתנה - המרכז לקידום ספורט נשים בישראל; גלית מוסאי (50), לשעבר שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל, מאמנת וסקאוטית, היום יו"ר קבוצת הכדורסל של רמת השרון.
הגיעו מהספורט, חוזרות לספורט
כולן סוחבות על גופן קעקועים, צלקות ופציעות שמלמדים על דרכן בספורט. אידלמן נפצעה ונאלצה לפרוש מאתלטיקה קלה בגיל 25, הפניקס - עוף החול המיתולוגי שמת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר - מקועקע על גופה כי "הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש אחרי הפרישה" היא מסבירה; וילדיקן גנור קעקעה את האימרה Always Number One ויש לה קעקועים עם חברותיה לנבחרת הג'ודו; ביכמן עם נמר כי רצתה לשדר "חיית טרף" בבריכה; לנג עם צלקת בפנים ממשוכה שנפלה עליה בשיעור אתלטיקה - "צלקת שהפכה לגומת חן - משהו שנראה רע מאוד והפך לדבר טוב, מסר לחיים"; שמידע קרעה את הרצועה הצולבת בגיל 17 ועדיין נשארה בספורט - כספורטאית ומאמנת. "הרופא אמר לי שיש 25% סיכוי שלא אוכל להמשיך בספורט אבל זה לימד אותי שעובדים עם מה שיש וממשיכים הלאה" היא אומרת; מוסאי סבלה ממקרה קשוח במיוחד של מחלת הנשיקה ששינה את הקריירה שלה. "הייתי עוזרת המאמן בקבוצת הנשים של אורנה אוסטפלד - צנועה, ולויאלית מאוד - ואז המחלה התחילה מהלך שבסופו של דבר הועזבתי מתפקידי. זה היה שוק למערכת, שהפך אותי למאוד חלשה. אבל משם צמחתי מאוד".
כולן, כיום, מנהיגות בספורט הישראלי - רובן מובילות גופים ספורטיביים, לנשים ולגברים. הן כאן כדי לשנות את תרבות ניהול הספורט בישראל. והן עושות את זה בסגנון הייחודי להן.
"רוצה להשכיל את החברה? תשכיל את האישה"
סיפורה של מנאסק מרשים. כמנהלת הספורט במועצה אזורית ערבית, היא הובילה כמה תהליכים משמעותיים דרך העירייה ולפעמיים היתה צריכה לעשות שינויים דרמטיים. "הנעתי פרויקטים כמו פרחי ספורט ומועדון אופניים ולעיתים שמתי לב שצריך לשנות מאמנים שלא הובילו בשטח ולא הובילו שינוי. אותם פיטרתי", היא אומרת. "בכל הצעדים הייתי חייבת להיות חכמה, מקצועית ומאוד זהירה. אי אפשר היה להתחיל ישר את השינויים הגדולים".
לפי מנאסק, המטרה שלה היא ברורה ומכתיב לה את סגנונה. "יש לנו אימרה", היא אומרת. "אם אתה רוצה להשכיל את החברה, אתה צריך להשכיל את האישה. היא המקור לכל הידע וההבנה. אני רואה את זה בשטח. הסיכוי שילדות וילדים יעשו ספורט גדול יותר כשהאמא עשתה את הספורט. לכן, אם אני רוצה להרחיב את הספורט אצלנו בחברה, אני צריכה את האמהות".
לנג, שסייעה למנאסק עם פרויקט האופניים בפרדיס, גם כן מדברת על דרך שונה שהיא מביאה לניהול ארגון ספורט, בו הגברים הם רוב מוחלט. "המנהיגות החדשה של מנהיגות בעולם היא השראה עבורי" היא אומרת. "זו המנהיגות אלטרנטיבית כמו של ג'סינדה ארדן, ראש ממשלת ניו-זילנד, שאמרו עליה שהיא יותר מדי חייכנית ולא מרשימה - אבל היא בדיוק המנהיגה שהעם יכול להזדהות איתה. מנהיג שהמהות שלה היא חמלה, הזדהות ונגישות.
"היא לקחה את המהות הזו והפכה אותם למעשים. התוצאות זה דיבר בעד עצמן. בספורט במיוחד תמיד נראה שהמערכון של הגשש החיוור על 'אתה תיתן לי את הכבוד שמגיע לי' (אופסייד סטורי - א"ד) הכתיב את הסגנון אבל כשאני מנהלת מתוך הנשיות, האמפתיות, אני יודעת מה אני רוצה לעשות כמו חץ למטרה. אני לא מתעסקת בכלל בעצמי ומבדילה בין עיקר וטפל".
גם שמידע מביאה עקרונות ניהול שונים מהרגילים בענפי הקרבות. "אני רואה את עצמי כבעלת ארגז כלים שממש יכול להשפיע על חיים של אנשים" היא אומרת. "יש לנו בטקוואנדו שילוב של המון מגזרים. אוכלוסיות מוחלשות - בני מיעוטים, בעלי מוגבלויות ובגלל שצמחתי מלמטה, יש לי את הניסיון האישי מגיל 6-7. זה שונה משוק העבודה, שהניסיון שם מתחיל בגיל 20. אני יודעת מה ילד בחוג טקוואנדו צריכה, אני יודעת מה מאמן צריך, אני יודעת מה ספורטאית מקצועית בנסיעה ראשונה לחו"ל חשה. זה עוזר לי להתחבר, טבעית, לעבודה שלי ולמי שאני אמורה לשרת".
"אני חשה שלכולנו מרגישות שיש לנו את הפריבילגיה להיות במקום שאנחנו מתחברות ואוהבות להיות בו" אומרת מסיקה-אידלמן. "בסופו של דבר ניהול זה ניהול, זה לנווט ספינה לעבר המטרה. מנהיגות זה לייצר בתוך הספינה הזאת את המחויבות של הנשים והגברים לדרך לאותה מטרה משותפת. מאחר שכולנו מתוך עולם הספורט, אנחנו גם מבינות שזה פלטפורמה לשינוי חברתי של ממש. לצמצום פערים, ללימוד מנהיגות ואחריות. בספורט צריך לשים כל אדם בעמדה שיעזור לו למקסם את היכולות שלו למען הקבוצה וזה מה שאנחנו, כמנהלות, רוצות לעשות לארגון ולחברה".
גלית מוסאי גם כן מנהלת מתוך אמפתיה - כלי ניהול שפשוט חסר לכמעט כל עסקן ומנהל ספורט ישראלי. "לספורט הגעתי מתוך משפחה דתית ממצב סוציואקונומי נמוך מאוד", אומרת מוסאי. "היינו חמישה ילדים באותו חדר. לספורט הגעתי בגיל 8 והוא היה הכלי הכי חשוב שהיה לי בחיים. הייתי ילדה עם ביטחון עצמי לא גבוה ופתאום המאמנת והמודלים לחיקוי שהיו לי בקריירה שלי גרמו לי להגיד שאני רוצה להיות כזו. כמו ענת דרייגור ואורנה אוסטפלד.
"כשהייתי בת 19 ויעל ארד זכתה במדלייה בברצלונה, המסר של זה היה כל כך חזק. הרגשתי שאני יכולה לפרוץ כל תקרת זכוכית. ובאותו רגע גם הבנתי שאני חייבת להעביר את המסר הזה להרבה ילדות אחרות. מאז זה הגורם המניע. מבחינתי, ובעולם האחריות שלי, אני שואפת לכך שלכל ילד שמשחק כדורסל ברמת השרון הייתי רוצה שתהיה לו אחות שמשחקת כדורסל ברמת השרון". "אני רואה את הניהול ככלי. לא משהו אינטואיטיבי אלא משהו נלמד ולכן כולם וכולן יכולות לעשות את זה", אומרת וילדיקן-גנור. "אבל בוא נסתכל רגע על השדרה הניהולית בעולם הספורט ונראה אם הכלים שיש שלנו כדירקטוריות לא מתאים לניהול. כאן גם נראה את השינוי".
להגיע עם ידע. אקסטרה ידע
האתגר עבור המיעוט הנשי בעמדות ניהול בספורט הישראלי הוא לשנות את הסגנון והתרבות אליו רגילים בישראל. דרך אמפתיה, הבנה, הכלה אבל גם המון ידע - יותר מאשר המקבילים הגבריים, שלעיתים קרובות לא מקבלים תפקידי הנהגה בגלל הידע אלא בגלל המעמד או בגלל חיבור "לאנשים הנכונים". זה חיבורים ומעמד שנשים פשוט לא נהנות ממנו בספורט הישראלי.
"אחד מהדברים הכי חשובים לי זה לבוא עם הידע. ככל שאבוא עם יותר ידע, הקול שלי בחדר יישמע אחרת, יתייחסו אליי אחרת", אומרת ביכמן. "אם את רוצה להיות ברמה הגבוהה ביותר של ניהול ספורט, את צריכה להתמקצע בתחום שאת מנהלת ומנהיגה בו. כשעבדתי באתנה, המנכ"לית דאז אמרה לי לקרוא ולהבין את אמות המידה של לובצקי (אמות המידה לחלוקת תמיכות ממשלתית לספורט). קראתי הכל מא' עד ת' וזה היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי. הפכתי להיות זו שמבינה במשהו שהרבה אנשים מדברים עליו בלי להבין אותו. הגעתי לפגישות עם רמת ידע אחרת לחלוטין".
הדברים משתנים במהירות ומה שמרשים במיוחד בדירקטוריות זה הדיוק של החזון שלהן. ההבנה שלהן לאיפה צריך לשנות ואיך. "האתגר עבור כולן הוא איך מגדלים שתי ילדות בנות פחות משנה וחצי, פלוס עבודה, פלוס התנדבות שכל הכדורים באוויר", אומרת ביכמן. "אבל בסופו של דבר, החזון שלי קשור להוספת אנשי מקצוע אמיתיים לעולם הספורט בישראל. לתת להם את הכלים הכי מועילים להיות מעולים בתחום הזה ולמקצע - לא רק את הספורט עצמו אלא את כל התעשייה. להפוך את העולם הזה לתעשייה. יש כאן הרבה מאוד עבודה לעשות ברמה המקצועית ואנחנו עדיין צריכים להפוך את זה לשוק עבודה מתפקד שמנהל את הספורט ההישגי. וזה אתגר רציני. אבל אני חושבת שהמטרה שלי כאישה מנהלת זה שאחרי יעל, תהיה מישהי אחרת שמועמדת ליו"ר הוועד האולימפי. אנחנו צריכות לא לפחד מהפוליטיקה הזאת. אי אפשר לא להיות בפוליטיקה הזאת. זה חלק מהעולם הניהולי".
אחת מהבעיות המרכזיות של ספורט הנשים בישראל זו העובדה שברמת השטח, ילדות לא נהנות מגישה קלה לקבוצות ספורט. פעמים רבות, הורים מתנגדים לכך שילדות יעסקו בספורט. הדירקטוריות מעוניינות לשנות את הגישה הזו מהבסיס.
"הכל מתחיל עם ההורים" אומרת מוסאי. "ההבנה שלהם לחשיבות של הספורט לכל ילד וילדה היא קריטית להמשך של הילד בספורט אבל גם ליכולת של הצעירים לעבוד בצוות, להיות בעלי יכולת תקשורת גבוהות. כלים שצריך בשוק העבודה. במיוחד בעידן הוואטסאפים והטיקטוקים, אין כמו התקשורת בתוך קבוצת הכדורסל שתדמה את התקשורת האנושית שאנחנו צריכים בעולם העסקי. אחוז עצום מהמנהלות הבכירות במשק האמריקאי עסקו בספורט תחרותי כילדות ועד כבוגרות קולג'. זה החזון שלי גם לכאן".
"הספורט זה כלי טבעי שהוא בבסיס לחיבור בין אנשים וצמצום בין הרבה מאוד פערים", אומרת וילדיקן-גנור. "הספורט הפך אותי מילדה שהיא מיספיט, לא מתאימה לשום מסגרת, לא בתלם, לא מחוברת, למישהי שהיא בשיא התלם, שהיא במרכז, שהיא הופכת למנהיגה, מייצרת לעצמה כל מיני כלים, מייצרת לעצמה יכולות חיברות והתחברות זה מחולל. החזון שלי זה לייצר מצב להנגיש את זה כמה שיותר. זה כלי לשינוי חברתי בסופו של דבר וככה אני רוצה שהספורט יהיה לכל ילד וילדה".
חייבים 50%-50%
"חלק מאמות המידה שדיברו עליהן, דרשו שבהנהלות ההתאחדויות והאיגודים יהיו 30% נשים. זה הוביל לחיפוש אחר מנהלות ולתוכניות ניהול לנשים אבל גם להרבה קיצורי דרך, נגדיר זאת ככה" אומרת מסיקה-אידלמן. "התקרה כרגע זה 30%. זו תקרה שהוקמה בזכות רגולציה ועכשיו החזון שלי הוא שהתקרה הזו תגיע ל-50%. חייבים רגולציה וחייבים שינוי ביחד עם הגברים. הספורט הוא ממש בית ספר לניהול. אתה לומד להתמודד עם זירה זרה, אתה לומד לדרוש את המקום, אתה משתמש בכלים אנושיים ופוליטיים. אלו כלים שבעבר רק הילדים קיבלו והיום, אחרי שינוי משמעותי בחברה, גם ילדות מקבלות. אבל המדינה עדיין התקינה תקרה. התקרה הזאת של ה-30%. הרצון והחזון הוא שבכל איגוד והתאחדות יחלקו את הניהול 50%-50%. זה הגיים צ'יינג'ר".
"הגעתי להשתלמות בספרד מטעם עמותה ערכים בספורט" מספרת מוסאי. "ושם הכל 50% נשים. הן מקבלות החלטות בכל ספורט וכל אגורה שעוברת לספורט מהממשלה, מחלוקת 50%-50%. אנחנו כאן עדיין נלחמות ומבזבזות משאבים בשביל הנראות הכי בסיסית, בשביל הקול בשולחן. בספרד לקחו אותי למוזיאון הכדורסל והייתי פשוט בהלם שיש קומה שלמה לכדורסל נשים. עם פסלים והוקרה והכרה והכל. ישבתי עם יו"ר קבוצה והוא אמר שיש להם 25 קבוצות גברים ונשים. שאלתי 'כמה קבוצות נשים?' והוא לא הבין את השאלה בכלל. '25 קבוצות גברים ו-25 קבוצות נשים - ברור'. זה הסטנדרט שצריך לשאוף אליו".
בהערת צד, בהתאחדות לכדורגל, למשל, לא חושבים שלכדורגלניות ולכדורגלנים צריכים תנאים שווים. זה בנושאים הכי קטנים והכי גדולים. למשל, כדורגלן בנבחרת זוכה לאש"ל גדול יותר אבל גם 3 חולצות משחק לכל משחק בינלאומית - חולצות שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה איתן. נבחרת הנשים מקבלות 2 חולצות לקמפיין.
"אחרי הזכייה במדליה של אבישג סמברג ראינו עלייה משמעותית בעניין בענף" מספרת שמידע. "אבל למרות זאת, זה לא ענף שזוכה לתקצוב יתר והאתגר הוא להפוך את העניין הרב הזה להמשכיות. לספק מתקנים ברמה הגבוהה. זה אתגר. החזון מתגשם אבל צריך לתת לו את ההשקעה כדי שיצא לפועל. וזה נכון גם לספורט אבל מאוד נכון לספורט הנשים והספורטאיות".
"הייתי בין הנשים שדחפו ועבדו על חוק הייצוג נשים בספורט" אומרת לנג. "התהליכים האלה מאוד איטיים. אנחנו מדברים מ-2006 על ייצוג נשי ועדיין מדברים על מכסה, אבל השינוי יקרה בעבודה והעמידה שלנו במשימות. אני חושבת גם שהספורט צריך להבין שברגע שנשים מגיעות כאוהדות לספורט, האווירה ישר משתנה. הכל משתנה. בכל הענפים בכל העולם אנחנו רואים פריחה וצמיחה אצל ענפים שהצליחו להגדיל את שיעור הנשים על היציעים בספורט".
"יש לי שתי בנות" אומרת אלמראענה מנאסק. "הן אחיות, דומות, הן שתיהן גדלו באותו השק כמו שאומרים אצלנו. אבל כל אחרת היא משהו אחר, עם תפיסה אחרת ומחשבה אחרת. הן, כל אחת, יצטרכו ספורט אחר דרכו הן יוכלו להביע את עצמן ולהרגיש נוח בו. אם זה במשפחה שלי ככה, זה נכון לכולם. כל ילדה צריכה גישה ונגישות לספורט, כל ספורט שבו היא תרגיש בטוחה ושהוא שלה. זה מה שצריך להדריך את כולם בספורט הישראלי. לספק את הנגישות והתשתיות האלה. . צריך לטפח ולקדם כל אחד בנפרד בדרך שמתאימה לו. זו צריכה להיות המטרה שלנו. בלי קשר למגזר, דת ובכלל".
"זה נכון לילדות וזה נכון לדירקטוריות, למאמנות, למנהלות, לכולן" אומרת מוסאי. "פשוט צריך לתת עוד ועוד כלים לנשים להצליח כאן בספורט".