האחדות - קווים לדמותה ובמיוחד לנזקיה

הקריאה ל"אחדות" נשמעת משני כיוונים שיש להבחין ולבדל ביניהם. היא נשמעת מכיוון החיילים שחשים שפלגנות השנאה בעורף - בפוליטיקה ובתקשורת - פוגעת במוראל ובמאמץ המלחמתי בחזית. והיא נשמעת גם מכיוון ראש הממשלה בנימין נתניהו, שריו, ונרצעיו שמגייסים את האחדות כדי לסלק כל ביקורת, עליו ועל ממשלתו.

שתי התביעות האלה לאחדות מניפות את אותו הדגל של "שקט יורים" המפורסם. שתיהן מכוונות בסופו של יום לאותה התוצאה שפירושה להניח לממשלת המחדל והכישלון להעמיק ולהרחיב עוד יותר את ממדי המחדל והכישלון. הן בגלל האימפוטנטיות של שריה, הן בגלל האידיאולוגיה של האגף הגזעני-משיחי בממשלה, והן בגלל האינטרסים האישיים של ראש הממשלה. האחדות אמורה לסלול עבורם את חופש הפעולה המוחלט לקידום אינטרסים זרים, הרי אסון לחברה ולמדינה. אסון בשלושה צירים: ראש הממשלה שצרותיו המשפטיות ושרידותו הפוליטית הם חלק ממערך שיקוליו; האמביציה של שותפיו הכהניסטים למנף את מלחמת עזה כדי להבעיר את השטחים ולקדם את חזון ארץ ישראל השלמה הנקייה מערבים; וסכנת חובבי ההפיכה המשטרית, בראשות שר המשפטים יריב לוין, שלא זנחו את חזונם, ומבקשים להחיותו בחסות המלחמה.

דרישת האחדות מצדם של החיילים היא אמיתית ואותנטית, בדיוק כמו שהיא שקרית ומניפולטיבית מצדו של נתניהו. תוכנית העל שלו היא לגייס את המלחמה להמשך החלשת הדמוקרטיה הישראלית שמפריעה לקידום שלושת הצירים האסוניים שנמנו לעיל, שמתלכדים בקואליציית הבלהות שמושלת בנו. אחדות פירושה בין היתר לאפסן לעת הזו את פעמוני האזעקה, הביקורת ואפילו החרדה מפני מעלליה וסכנותיה של הממשלה הזו.

הדי הסכנות האלה כבר מתגלגלים בדמותם של תזכיר חוק השב"כ ומדיניות המשטרה בהפגנות. הממשלה מבקשת להרחיב משמעותית את כוחו וסמכויותיו של השב"כ לחלט את פרטיותם של האזרחים. במיוחד מדאיגה הסמכות לנטר עיתונאים וליירט חומרים ומקורות מידע. המשטרה שמתחילה לקבל את דמותו וצלמו של השר שעומד בראשה היא מקור דאגה וסכנה נוסף לחופש ההפגנה וחופש הביטוי. משטרה היא האגרוף של השלטון מול אזרחיה והפקעתו לשליטתם של השר והממשלה האלה היא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה. הדי הסכנות מתגלגלים בתקציב המדינה שמופקע לשיריון וחיסון השותפים הכהניסטיים בקואליציה. הדי הסכנות מתגלגלים בהימור המסוכן על יחסינו עם ארה"ב.

מלחמה וחירום היו והינם הקולבים שתמיד ניתן לתלות עליהם אמצעי דיכוי דרקוניים. כי בעת הזו חשובה מכל האחדות. כי מי שמפר אותה הוא בהכרח בוגד שניתן להפעיל נגדו את השב"כ ואת המשטרה. ההפיכה המשטרית שנבלמה ב-7 באוקטובר חוזרת לחיינו באמצעים אחרים. לעת הזו אמנם החזיר הבג"ץ את הסבירות ככלי פיקוח דמוקרטי חשוב, אבל את הדמוקרטיה ניתן לתקוף גם מכיוונים אחרים, השב"כ והמשטרה למשל. וגם מכיוונה של האחדות שאמורה לכבס ולגהץ מחלוקות, גם כאלה שמהותיות למאבק על צביונן של החברה והמדינה.

אילו נתניהו היה מושקע באמת במלחמה ולא בפוליטיקה הסכסכנית שלו, אילו באמת היה נותן דוגמא לאחדות, בדבריו ובמעשיו - ניתן היה אולי לשקול את קריאתו. אבל נתניהו, כהרגלו, תובע מאחרים את ההיפך ממה שהוא מחיל על עצמו. לכן, אין לו מנדט מוסרי לקרוא לאחדות, מלבד הצדקה אחת – שילובה בקריאתם של החיילים.

אבל גם הם אינם עשויים מקשה אחת. יש כבר התארגנות של מילואימניקים, כולל אנשי ימין מובהקים, שקוראת לבחירות בהקדם. בעיני נתניהו, אין סכנה גדולה יותר שמאיימת עליו מאשר בחירות. לכן הוא מזהיר מפני השיסוי הפנימי שהן מבשרות. מי כמוהו יודע. הוא הרי המאסטר הגדול של הפרקטיקות האלה. הוא האיש שבעצת היועץ המיתולוגי ארתור פינקלשטיין קרע את הקרע הגדול הראשון בין "יהודים" ל"ישראלים". כשנתניהו מזהיר מפני בחירות הוא מזהיר למעשה מפני עצמו. מפני מכונות הרעל שסרות למרותו. המכונות שכבר היום אינן מצייתות לצו האחדות ועוד יגבירו שבעתיים את תפוקת הרעל בעת הבחירות. נתניהו איננו איש של אחדות. לא במלחמה, לא בשלום ובטח לא בבחירות.