הצפייה ב"אדמה בוערת” ו”עקרה” מותירה תחושת החמצה

שני סרטים ישראליים חדשים ודלי תקציב יצאו השבוע לבתי הקולנוע, ושניהם מציגים מבט דרמטי על אוכלוסיות דתיות שהקולנוע הישראלי לרוב מפנה מהם מבט: "אדמה בוערת", העוסק בנוער הגבעות, הוא סרט הביכורים של לירן שטרית (מחולון, לא מהשטחים); ו"עקרה", המספר על זוג ברסלבי צעיר מצפת שמתמודד עם פרשת אונס, הוא סרט הביכורים של הרב מרדכי ורדי.

הטוב והמעניין מבין השניים הוא "עקרה", בעיקר בזכות התפקיד הראשי שמגלמת מילי עשת ("מעבר להרים ולגבעות") בתור אישה צעירה שקורסת לתוך יגונה, כשהיא מבינה שרב חשוב, שהבטיח לגאול אותה מעקרותה, למעשה אנס אותה.

לכאורה נדמה שרב חרדי לאומי יעשה סרט שמגויס להציג זוג חסידים באופן אוהב, אבל לאורך הסרט שוב ושוב עולה התהייה האם הבמאי אוהב את גיבוריו. “עקרה” היה יכול להיות גרסה יהודית לקולנוע הדני והשבדי הדתי חמור הסבר משנות ה־50 וה־60, אך הוא מותיר את דמויותיו כחידות, ומתמקד באיזו סוגיה הלכתית כבסיס לדרמה העיקרית, ובזאת הוא מאבד את נקודת החוזקה העיקרית שלו: סיפורה של האישה.

כל פעם שהסרט חוזר אליה, ואל מצוקתה הגופנית, הנפשית והאמונית, הסרט נהיה מרתק. רגע בלעדיה והוא הופך לפרדוקס משונה שבו מצד אחד רב אורתודוקסי חושף את המציאות שבה יש רבנים שמנצלים ואונסים נשים, ומצד שני מציג דמויות פגיעות ופצועות באור בנאלי, כמו קריקטורות של דתיים.

זה סרט בוסרי עם רגעים חזקים, אבל בסופו של דבר הוא נשען על יסודות הלכתיים במקום על יסודות דרמטיים. יש משהו מרתק ב"עקרה", בתחושה שרק בישראל סרט כזה היה יכול להיעשות, אבל לצד זה גם ההבנה שהמפגש המלודרמטי בין אמונה ובין אהבה היה יכול להיות גדול יותר מזה. אינגמר ברגמן היה כותב את זה אחרת.

"אדמה בוערת" הוא סרט שדלות התקציב שלו בעוכריו. הסרט נראה כמעט גמור, ויש בו רגעים חלשים שממסמסים ומכבים את האש שהוא היה יכול להבעיר. זה היה יכול להיות סרט שהוא בקבוק תבערה אבל בגרסתו החצי אפויה הוא מתקשה להיות אפילו שנוי במחלוקת.

הסרט מנסה לבחון את תופעת נוער הגבעות, בשטחים של שנת 2001, ימי האינתיפאדה השנייה, מנקודת מבטו של נער חילוני שבורח מהבית ההרוס שבו הוא חי. ללא זיקה אידיאולוגית או אמונית, הוא פשוט מוצא חברות ומשפחתיות בקרב נערים שהשתלטו על גבעה והקימו בה מאחז לא חוקי.

“אדמה בוערת". איך נולדים שאהידים יהודים | צילום: קובי שרביט

"אדמה בוערת" אמנם לא נמנע מלבקר את האלימות של נוער הגבעות, אבל גם מציג אותה כפזיזות נעורים. נדמה ששטרית יצר את סרטו כתגובה ישירה לסדרה "הנערים" — בשתי היצירות יש אירוע של צעיר ערבי שנהרג על ידי צעירים יהודיים, אלא שכאן זה קורה לכאורה בשגגה, ולא בכוונה תחילה.

שטרית ביים לפני כן סרט קצר "בשם הבת", שבו פעיל "שלום עכשיו" רואה את בתו נרצחת בפיגוע ויוצא לנקום. כך שיש כאן מסר עקבי: מותם של ערבים בידי יהודים נעשה בשגגה, בעוד מותם של יהודים בידי ערבים נעשה בזדון. ואגב כך, שטרית מציג איך נולדים בעל כורחם שאהידים יהודים. אפשר לטעון ש"אדמה בוערת" הוא סרט ימני, וככזה הוא תוספת מעניינת לקולנוע הישראלי שמואשם באופן עקבי בתקשורת על כך שהוא שמאלני.

אם שטרית היה מחכה, הוא היה אולי יכול להשיג מימון לסרטו מקרן שומרון שהוקמה באחרונה (ושהרב ורדי הוא המנהל האמנותי שלה). הקרן הפצפונת וחסרת ההשפעה הזאת זכתה השבוע ליחסי ציבור בינלאומיים כשכמה מאות מהטובים בבמאי ישראל חתמו על עצומה נגדה והכריזו שיחרימו אותה.

המוחים צודקים בנימוקיהם אבל שוגים במסקנתם. קרן שומרון, שהוקמה ביוזמת שרת התרבות הקודמת מירי רגב, היא אכן קרן פוליטית, שהוקמה לצד קרנות קולנוע אזוריות נוספות בגליל (שעזרה במימון "עקרה") ובנגב (שעזרה במימון "הדרך לאילת").

קרן שומרון אכן שנויה במחלוקת בשל פעילותה בשטחים (כדאי לשים לב שמנקודת מבטם של פסטיבלי הקולנוע בעולם, כל הקולנוע הישראלי כרגע הוא בבחינת "שנוי במחלוקת"), אבל היא לא מפלה יותר מכל קרנות הקולנוע האחרות בישראל שפתוחות להגשה רק לאזרחי ישראל. השמאל חייב למחות נגד ההתנחלויות, אבל אם הוא שמאל ליברלי הומניסטי, הוא באותה נשימה — וזו נשימה קשה — חייב לתמוך במתנחלים.

קרן שומרון יכולה לתקן עיוות עתיק יומין של הקולנוע הישראלי שהדיר מתוכו קולות ימניים, שלא הצליחו לעבור את הלקטורים של הקרנות הקיימות (שמותיהם מופיעים בתחתית העצומה הנ"ל). אפשר לקרוא לקרן הזאת "הקרן לקולנוע ימני", אבל משהוקמה יש לה תפקיד: לתת במה לקולות שהקולנוע הישראלי לא תמיד אוהב לשמוע וששומרי הסף שלו לא רוצים בו.

הקולנוע הישראלי זקוק ליוצרים ימניים, לאומיים ופטריוטים, אבל כאלה שיעשו קולנוע משובח, חד ופרובוקטיבי, שיהיה מסעיר לצפייה, גם אם מכעיס (את השמאל). "אדמה בוערת" לא מספיק בוער ככזה, ומעלה את החשש שהקולנוע הימני הצעיר יעשה את הטעות הנוראית של הקולנוע השמאלי הישראלי משנות השמונים: סרטי תעמולה שהם מאמרי מערכת פולמוסיים ואפולוגטיים במקום דרמה אנושית נפיצה, שיהיה מעצבן לראות, אבל בלתי אפשרי יהיה להתיק את העיניים מהם.