עידן אישח־ארז. "ברור שמפחדים, אבל אילו אלטרנטיבות יש?" | צילום: עידן ארז באדיבות בסטריה
"אף אחד לא חולם לייבש פירות. אני כן"
צמוד לגבול הצפון, במושב בצת המופגז, ממשיכה עידן אישח־ארז להפעיל סדנה לפירות מיובשים ייחודיים שהיא מגדלת במשק שלה. את הנכונות להסתכן כדי לייבש לדר גויאבה היא מנמקת ב"רצון לשמור על השפיות שלי"
ט"ו בשבט מתקרב אבל אין שום שמחה בלב, גם לא למי שעיסוקו הוא בסמל הכי גדול של חג האילנות אצלנו — פירות מיובשים. אבל גם אין ייאוש. עידן אישח־ארז, ילידת חניתה, הגיעה למושב בצת שבגליל המערבי — מקום שהוא שטח אש כרגע — בשנת 2000 בעקבות נדב בעלה שהוא דור שלישי לחקלאים במשק שפעם גידל פרחים והיום פירות, בעיקר בננות אבל גם אבוקדו, גויאבות, תפוזים אדומים ועוד קצת.
חלק מהפירות מגדלים שם כבר לפי צרכיה של אישח־ארז והמפעל הקטן שלה. היא למדה הנדסת מזון במכללת תל חי, עבדה במעבדות להבטחת איכות מזון ואחר כך במפעל הנקניק ביחיעם. כשאני שואל איך הגיעה מנקניק לפירות מיובשים, היא מחייכת: "זה כנראה משבר גיל ה־40 שלי, שהגיע כבר בגיל 29 וחצי. ילדתי את בתי האמצעית ורציתי להיות אמא במשרה מלאה. עזבתי את יחיעם וחיפשתי מה לעשות, ונדב אמר 'תחפשי מה לעשות עם הבננות שלנו'. החלטתי להתחיל לייבש אותן אבל בלי חומרים משמרים ותוספות וסוכר. התחלתי לעשות ניסויים בייבוש — ומזה הכל נולד. כל הסביבה אמרה לי שאני משוגעת. אמא שלי כמובן טענה שיש לי משכורת בטוחה בסוף החודש ואני חסרת אחריות שאני מוותרת עליה. אף אחד לא חולם לייבש פירות".
"42 מעלות בול"
אישח־ארז, בת 42 ואם לשלושה, מספרת שהתחילה רק עם מה שיש במשק "ואז, ככל שעונות השנה התקדמו, נכנסו עוד פירות ואז התחלנו לייבש גם אותם". עכשיו אישח־ארז מייבשת כבר כמעט הכל: "בננה, גויאבה, תפוזים, אוכמניות, משמש, פאפאיה ופיטיה (הפרי הסגול עם הנקודות השחורות) מהמשק. השאר ממגדלים מכל הארץ, מהצפון עד הדרום: מנגו, קיווי, אגס, שזיף, תאנים, פטל. יש גם שילובים כמו תפוח עם קינמון או בננות מצופות בפיסטוק, או בקינמון. האפרסמון הוא מוצר הדגל שלי. יש לי אפילו תמרים אבל הם לא יכולים להתחרות כמובן בכמויות שמגיעות מהערבה.
"הייבוש הקצר ביותר, של התפוחים והתפוזים, הוא של תשע שעות והארוך ביותר, של המשמש, כי שטח הפנים שלו הכי קטן — הוא 48 שעות. הכל נעשה בתנור מיוחד, ייעודי לייבוש שהבאנו מחו"ל, ואת כל הפירות מייבשים בטמפרטורה המדויקת של 42 מעלות".
אישח־ארז מכינה גם לדר — המשטחים המיובשים שרובנו מכירים רק בגרסת המשמש שלהם וחלקנו, כמוני למשל, ממש גדל עליהם. טעמתי את לדר הגויאבה האדומה והוא נפלא ממש, כמו כל שאר הפירות שלה. את הלדר היא מכינה ממשמש, פאפאיה, מנגו, קיווי ושזיפים. המגוון זמין באתר שלה, ובזמנים שאין מלחמה גם במרכז המבקרים בבצת ש"הקמנו בימים שהתחלתי לחפש איפה למכור ולא היו מעדניות בכל חור כמו היום".
למה הפירות שלך לא נוצצים כמו מה שקונים בכל מקום בדרך כלל?
"כי זה בלי חומרים משמרים וצבעי מאכל וסוכר. היום אומנם כבר עובדים עם צבעי מאכל טבעיים, אבל זה נכון שגם עכשיו, רוב מה שתפגוש הוא עם צבעי מאכל וגופרית וזרחן ותוספת סוכר. אצלי זה רק הפרי וחומצת לימון וחומצה אסקורבית (ויטמין סי) שמונעים השחרה של הפרי, וגם זה בכמויות קטנות מאוד".
אגב חומרים זרים, פירות מיובשים שומרים על הערכים התזונתיים?
"המינרלים שבהם לא נהרסים בכלל בתהליך הייבוש. הוויטמינים — חלקם מסיסים במים וחלקם בשמן. אלה שבמים עלולים להיפגע, ולאלה שבשמן לא קורה כלום. ואגב בריאות, אני הייתי בעברי ספורטאית ומאמנת ואמרתי שאני רוצה להפוך את זה לחטיפים בריאים לילדים ולספורטאים. זה מיובש ומרוכז וטוב לטיולים, לטיסות. אלה ממתקים, רק בריאים".
"שהשמים ישמרו עלינו"
מאז המלחמה העסק של אישח־ארז נפגע מאוד, ובטח שלקראת ט"ו בשבט. "מרכז המבקרים שהוא ליבת העסק מושבת והזמנות באתר זו לא פרנסה, היו מגיעים מעל אלף איש בחודש, ועכשיו כלום. כל יום שאני מפספסת אין לי את הפרי אחר כך. הפירות שלנו הרי לא יחכו סתם על העץ לאף אחד. העונה נגמרת ואז לא יהיה לי גם לשנה הבאה. יש קצת הזמנות אבל האמת היא שבגלל שאני לבד — אני בקושי מספיקה לעשות את העבודה".
בצת מצויה במרחק של פחות מ־2 ק"מ מגבול הלבנון. ב־8 באוקטובר התפנתה וולונטרית ועברה עם הילדים לעפולה ואחר כך לכפר ורדים, ובעלה נשאר במשק. "יש לנו עובדים תאילנדים וגם סוסים שצריך לטפל בהם. נפלו יירוטים במשק שלנו אבל אף אחד לא נפגע. היו גם גידולים שנפגעו: את הגויאבה לא הספיקו לקטוף".
אחרי חמישה שבועות עידן עצמה התחילה לחזור, בתחילה פעמיים־שלוש בשבוע, ועכשיו בכל יום, היא לנה בכפר ורדים ומגיעה לעבוד בבצת. "ברור שמפחדים אבל אילו אלטרנטיבות יש? אין. גדלתי בצפון, הייתי בת חצי שנה במלחמת לבנון הראשונה, ואני מכירה את המתיחות מעוד שהייתי בבטן כמעט. אבל אין ברירה. מה שבעיקר מדאיג אותי זה שאני לא יודעת אם הצבא יעמוד לצדנו, כמו שלא עמד לצד תושבי הדרום, אז נהיה בבעיה קשה".".
יש ממ"ד במפעל?
"לא. אתה שואל מה עושים? פונים לזה שמעלינו שישמור עלינו. אני לא יודעת מי זה — אלוהים, הגג או כיפת ברזל. אני לא מסתובבת סתם בכבישים ולא מדליקה אש או אור", היא מתארת שגרת חיים כאילו סתמית אבל בעצם מצמררת”.
בבצת גרות 180 משפחות. עכשיו נשארה משפחה אחת "וכל השאר כיתת כוננות ושישה חקלאים — בהם בעלי, גיסי ואבא שלהם — מבין 80 חקלאים בשוטף".
לא מסוכן?
"לכל אחד יש ברירה וצריך לקחת החלטות. גם אני יכולתי לנטוש את העסק ואצלי עוד הכל הרי במקרר כי הכל פירות מיובשים. ואולי אני באמת יכולה להגיד 'יאללה, שהמדינה תפצה אותי'. אבל אני רוצה את השפיות שלי ולדעת שאני מסוגלת לפרנס את עצמי. עד עכשיו לא קיבלנו שום פיצוי: לא בעלי בחקלאות ולא אני. אז כן, אולי יש לי ברירה אבל אני רוצה את השגרה שלי. צריך לדעת לנהל סיכונים ולא שהסיכון ינהל אותי".
את גיבורה בעיניי.
"אל תגזים. נולדתי פה וגדלתי פה. זה שילוב של דפוק והגיוני ביחד. אני לא אתמסכן. זה באמת ברמה הציונית: סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשביל להקים את המדינה. זה חלק ממני וזה מה שאני מעבירה לילדים. זו הציונות של היום. אנחנו מתוך עיקרון לא עוזבים את המדינה כשהיא בצרה. שוב, זו החלטה אישית של כל אדם אבל זה מה שאני אומרת לילדים. בימים הראשונים חשבתי שאנחנו באמת בסוף המדינה".
והתרגלת?
"יכול להיות. גם האדם הקדמון והחיות עשו התאמות. יכול להיות שגם אנחנו צריכים לעשות".