הגרעינים התורניים מעמיקים את השסע בחסות כסף ציבורי

עמותת "ראש יהודי" שהפעילה את תפילת המריבה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור, זוכה לתמיכה קבועה כגרעין משימה עירוני ממשרד החקלאות, וכיום דרך משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות בראשו עומדת אורית סטרוק. בנוסף, הגרעין מקבל תמיכה ממשרד החינוך בסעיף תרבות יהודית, ומהמשרד לשירותי דת תחת סעיף המינהלת לזהות יהודית. שמה המלא של העמותה הוא "תנועת תשובה ציונית". זו תנועה לגיטימית, אך האם היא צריכה לזכות למימון ציבורי? האם על המדינה לממן את אחד מן הצדדים המתווכחים על הדרך שבה יש להדגיש את אופיה היהודי של המדינה?

בשנים האחרונות ניתן לראות עלייה מאסיבית בכמות הגרעינים התורניים הפועלים בישראל ובתקציבים שלהם. ב־2020 היו 66 גרעינים והתקציב הכולל תוספות שהועמד לרשותם היה 46.3 מיליון שקל. ב־2021 78 גרעינים ותקציב של 45.5 מיליון שקל. ב־2022 78 גרעינים ותקציב של 42.3 מיליון שקל, וב־2023 הוגשו 86 בקשות תמיכה תקינות בתקציב של 43.3 מיליון שקל. התקציב המתוכנן ל־2024 עומד כבר על 63.5 מיליון שקל.

אינפו מתנות תקציביות לחיל החלוץ של ההדתה

הזינוק המהיר הביא את משרד האוצר לנסות לעצור את החלטת הממשלה (מספר 580) שהגדילה את תקציב הגרעינים התורניים ב־20 מיליון שקל לכל אחת משנות התקציב הקרובות. זאת מלבד תוספות של מאות מיליוני שקלים שעברו בכספים הקואליציוניים לגרעינים משימתיים, שרובם ככולם של הציונות הדתית, ולמטרות של תרבות יהודית וזהות יהודית.

פקידי האוצר ומשרדי הממשלה מקפידים שהתבחינים לתקציבי הגרעינים — תקציבים סבוכים שמגיעים לעתים מחמשה משרדי ממשלה שונים — יהיו שוויוניים והוגנים. אך דומה שהכשל הבסיסי ביותר נעלם מעיניהם של הפוליטיקאים והפקידים. מדינת ישראל לא יכולה ולא צריכה לתקצב פעילויות שנועדו לקידום לימודי יהדות בקרב מגזרים שלא מעוניינים בכך, שמגיעים על ידי סוכני שינוי מובהקים.

התיאוריה הכלכלית הבסיסית מדברת על כך שמימון ציבורי נדרש במקרים של "כשל שוק" או של "מוצר ציבורי". כיום נהוג לטעון כי גם מימון ציבורי של תרבות עונה על ההגדרות הללו, שכן, ללא מימון ציבורי של תרבות, חלק משמעותי מהיצירה התרבותית עשוי שלא להיווצר. בנוסף, התועלת המצרפית שהחברה מפיקה מכך שיש בה תרבות ברמה גבוהה היא רחבה, ולא ניתן לגבות כסף מכל מי שנהנה מכך. אך הצדקות אלו לא קיימות כשאנו מגיעים לתקצוב ציבורי של העמקת זהות יהודית באופן חיצוני על קהילה שלא מעוניינת בכך.

מאז ומתמיד הגרעינים התורניים היוו תשלובת של שלוש מטרות ערכיות של הציונות הדתית: פעילות חברתית, קירוב ליהדות, ולאומיות יהודית. בהגדרת מבחן התמיכה של הגרעינים התורניים נכתב כך: "מטרות הגרעין הם משיכת אנשי תורה וחינוך ממרכז הארץ לשכונות מצוקה או לשכונות המאוכלסות בציבור מגוון, העמקת האחדות בין חלקי האוכלוסייה, חיזוק הנוער ותושבי המקום למפעלים חינוכיים והעמקת החינוך היהודי".

מעבר למטרות הערכיות של הגרעינים התורניים, הם הפכו גם לפתרון דיור לצעירי הציונות הדתית ולדרך נוספת לקבל תמיכות ממשלתיות ייעודיות. אך לקוקטייל זה של ערכים ואינטרסים היו דגשים שונים לאורך השנים, כמו שמתארת ד"ר יעל שמריהו־ישורון במחקריה על הגרעינים התורניים. "בשנות ה־70 ביקשו משפחות מהציונות הדתית להתערות בפריפריה ולחזק את הערים ותושביהן, זה סימן שינוי בציונות הדתית מהתרכזות בנושא הטריטוריאלי להתגברות של שיח חברתי ורצון למעורבות והתערות בחברה הישראלית, בניגוד להתבדלות הציונות הדתית בהתנחלויות".

השלב הבא של הגרעינים הוא "ההתנחלות בלבבות". המחשבה שהניתוק מהחברה הישראלית גרם לכך כי הם לבד בחזון ארץ ישראל השלמה. ואז מתחילה המגמה של "הקמת גרעינים בשכונות מבוססות המזוהות כחילוניות בערי המרכז, כדי לקדם פעילות חינוכית והסברתית בציבור הרחב שתחבר אותו לערכי היהדות. מעבר לכך המצב הדמוגרפי של הערים המעורבות (יפו, ולוד כדוגמה) עורר את המוטיביציה של הציונות הדתית להתיישב בהן לצורך חיזוק צביונן היהודי", כותבת שמריהו־ישורון.

המוטביציה הכלכלית בלטה בעיקר בערים המעורבות. שכן "על מנת למשוך משפחות יהודיות הבינו מייסדי הגרעינים שעליהם להשתמש ביותר תמריצים כלכליים וקהילתיים, וכך הוקמו שכונות דתיות. במקרים אלו המטרה הלאומית והמוטביציה הכלכלית אמנם חיזקו אחת את השנייה, אך פגעו במטרה החברתית של התערות עם תושבי הערים", מסכמת שמריהו־ישורון.

תקופת ההתנתקות היתה רגע של תפנית בפעילות הגרעינים התורניים. "התיישבנו ביהודה ושומרון, עשינו מעשים יפים וגדולים, אך לא העמקנו את היסוד, לא הכנו את הלבבות, לא הכשרנו את עם ישראל להבנת היסוד הפנימי של הקשר שלנו לארץ, ולעניינו כעם", כתב הרב צבי טאו, מנהיג הזרם החרדי־לאומי, סביב תקופת ההתנתקות. הרב טאו שמשתייך לזרמים הקיצוניים בציונות הדתית לא היה לבד, כבר ב־1992 פירסם הרב יואל בן־נון, המשתייך לחוגים מתונים יותר בציונות הדתית מאמר שכותרתו "לא הצלחנו להתנחל בלבבות".

ההכרזות הללו ביטאו אכזבה מסוימת מכך שמפעל ההתנחלויות זכה פעמים רבים לכתף קרה מהחברה הישראלית הרחבה, הדבר הוביל למעין חשבון נפש שהסיט חלק מהלהט של הנוער הציוני־דתי מהתנחלות ממשית, להתנחלות בלבבות. זה הרקע התרבותי והתיאורטי לתופעת הגרעינים התורניים האידיאולוגיים. הגרעין התורני הראשון אמנם הוקם בקריית שמונה ב־1968, אך היה לו דגש חברתי, מאז שנות ה־90 החלו לפרוח גרעינים תורניים שמתמקדים בקידום מטרות ערכיות רעיוניות ולא חברתיות.

הזניחה של האלמנט החברתי של הגרעינים והמעבר למרכז הפך אותם לאטרקטיביים יותר עבור צעירים מהציונות הדתית, ככל שהגרעין גדל (שזו דרישה של מבחני התמיכה התקציביים) הגרעין הופך לממוקד בעצמו ולא בסביבה. רבים מהגרעינים המשימתיים והתורניים לא עוסקים בהרבצת יהדות או בחינוך - הם מרוכזים בעצמם. כך ניתן להעריך לגבי חסידויות כמו בעלזא שיש להם גרעין משימתי בקריית גת ובהר יונה.

למעשה, נכון לחלק את כל התקציבים לגרעינים תורניים ומשימתיים לשניים. תקציביים לגרעינים חברתיים שמטרתם היא בעיקר צמצום פערים אשר לא יוכלו לפעול במרכז. וחלק אחר מהתקציב יש להפנות כתמיכה תרבותית ייעודית לקהילה הדתית. או במילים אחרות: על הציונות הדתית לאמץ את הרטוריקה החרדית, מעוניינים בתקציבים בכדי לקיים את אורח החיים שלנו, אך לא בשביל לנסות לשנות קהילות אחרות.

אולי כדאי להדגיש, אילו הגרעין היה מרכז ללימודי יהדות המותאם לציבור החילוני שמבקש לענות על הביקוש בקרב צעירים, היה ניתן להצדיק תקצוב ממשלתי. אך ברגע שמדובר בארגון שפועל ליצירת הביקוש ולמשיכת אנשים אקטיבית ליהדות, בדיוק כפי שהוא ביקש להיות בתפילה ביום הכיפורים שהתנהלה במרחב הציבורי, קשה לתת הצדקה למימון ממשלתי.