המשורר רוני סומק נתקל בתמונה של ילדה חטופה בעזה - וכתב עליה שיר

"כשהתחילה המלחמה הרגשתי שאני מניח את הציפורן של העט, ובמקום מילים יוצאים לי כתמים של דיו. לא הייתי מסוגל לכתוב", מספר המשורר רוני סומק. "כנראה שלא היה לי מספיק אל"ף־בי"ת בשביל לתאר את מה שיש לי, ופתאום קרה דבר שלא קרה לי אף פעם, כתבתי שישה שירים בחודש. זה שיא אישי כי אני כותב אולי 15 שירים בשנה".

השיר הראשון, "אני הראש הכרות שאתם לא מכירים", תורגם לצרפתית והתפרסם בעיתון "ליברסיון", ומאז תורגם לאנגלית, רומנית, יוונית ואיטלקית. את השיר השני, "קו", כתב לזכר סיון אלקבץ שנרצחה בקיבוץ כפר עזה. "כשהיתה בתיכון היא התקשרה לדבר איתי על עבודה שעשתה ועכשיו אני משרטט קווים לזכרה". אחר כך נולדו עוד שירים: בעקבות התנדבות באקספו שבה מיין חזיות כתב שיר אירוני, ואז הגיעו "אומץ" ו"שלוש מיטות".

את "שירה של ילדה חטופה" כתב אחרי ביקור במאהל המשפחות ברחבת המוזיאון. "עברתי בדממה ליד התמונות וחשבתי לעצמי מה הילדה היתה אומרת אם היה פסקול לתמונה. דמיינתי שהיא אומרת שכל פעם שהתפרקה לבובה שלה היד היא החזירה לה אותה ועכשיו כשהיד שלה תלושה אין מי שיחזיר אותה. חזרתי הביתה וכתבתי. אני המבוגר מנסה להיכנס לראש של ילדה שלא מבינה איך היא מחזירה יד שנתלשה מהבובה ואותה לא מצליחים להחזיר למקום שממנו תלשו אותה".

כשסיים לכתוב את השיר שלח אותו למוזיקאית והזמרת רז שמואלי, שאיתה הוא מופיע שנים בערב שנקרא "פינג פונג". רז שרה שירים שלה וקאברים וסומק מקריא משיריו. "באותו יום נפגשנו וסיפרתי לה שאני לא ישן בלילות בגלל הסיפורים על הילדים. שעה אחרי ששלחתי היא התקשרה ואמרה שהלחינה את השיר". "השיר נחת אצלי בהודעת ווטסאפ והרגשתי שזה ממש פרץ מרוני", מספרת שמואלי. "קראתי את הכותרת, נבהלתי ונזהרתי להמשיך לקרוא כמו שנזהרים היום לא לראות סרטונים בטלגרם. כשסיימתי לקרוא העיניים היו שטופות דמעות".

שמואלי לקחה את הגיטרה והתחילה לנגן. "בגרסה הראשונה השמטתי את השורה 'שאני כולי יד תלושה' ושלחתי לרוני בלי. הוא אהב, אבל מיד שאל איפה השורה, ואמרתי שקשה לי לקרוא ולשיר את זה, אבל הוא התעקש ואמר שהיד הזאת היא בעצם ענף שאם אני אסכים להסתכל עליו אני אוכל לראות את כל היער, ואחרי מאבק עם עצמי הצלחתי להכניס גם את השורה הזאת. תוך כמה ימים השיר הושמע בבכורה בגל"צ, ואני חושבת שזה שיר חשוב, רוני כתב משהו מפרספקטיבה שכולנו מפחדים להסתכל דרכה על מה שקורה כרגע".

"כשרז מעלה את השורות על סולם תווים אני פתאום מגלה עולם אחר שיש בטקסט הזה", אומר סומק. "אם חשבתי שאני יוצר לעצמי אגם של דמעות, אז באה המוזיקה ועושה לזה אוקיינוס של דמעות. זה הרבה יותר קשה להלחין שיר של מישהו שאתה מכיר כי אתה לא מתייחס רק למילים, אלא מנסה לדמיין ולהרגיש את הטונות של הרגש שבו הדברים האלה נכתבו. השיר נטען במשמעות שהוסיפה עוד שריר למה שכבר היה".

בימים אלה שמואלי כותבת הרבה, מופיעה למפונים וגם במקומות קטנים שמספקים אפילו מעט פרנסה. סומק אומר שהוא "בשלב בין החרדה לבין הרצון לאיית את צמד המילים 'שגרת מלחמה'. אני חושב שהפסיכיאטרים והפסיכולוגים יעבדו שעות נוספות בתקופה הקרובה, ואני אומר את זה בתור אחד שמתנדב מדי פעם במחלקה ד' בגהה. אני כמובן לא רוצה לראות את הסרט של דובר צה"ל, גם ככה השינה שלי התכווצה".

יהיה ספר שירי מלחמה?

"בספר הבא יהיה פרק עם שישה שירים מהמלחמה ואלה יהיו 50 גוונים של שחור. יהיו גם שירי אהבה שכתבתי בתקופה האחרונה. יהיה גם וגם, כי אנחנו חיים בפינג פונג שבו כל פעם הדברים זזים מצד אחד לאחר".