הקורקינט של בירד: תאונה חזיתית ידועה מראש

בסוף השבוע הודיעה חברת הקורקינטים החשמליים Bird כי המייסד והיו"ר שלה יעזוב את החברה לאלתר. טראוויס ונדר זנדן (Travis VanderZanden) הקים את בירד ב־2017 והפך אותה לחד קרן הראשון בתחום — ולחברה שהגיעה למעמד הזה בקצב המהיר ביותר. בשנה שעברה הוא פרש מתפקידו כמנכ"ל בירד, לאחר ששווייה קרס ביותר מ־99% בתוך שנתיים והיא קיבלה אזהרה לפני מחיקה מהמסחר.

כיום בירד נסחרת תמורת כ־2 דולר למניה ובשווי של כ־25 מיליון דולר. כשהחלה להיסחר ב־2021, דרך מיזוג עם ספאק, עמד שווייה על 2.3 מיליארד דולר — פחות מהשווי ב־2019, שהיה 2.9 מיליארד דולר. לפי חברת המידע העסקי Crunchbase, מאז הקמתה גייסה החברה 916 מיליון דולר, לרבות בחוב. סיפור קריסתה המהיר של בירד, שהובילה את תחום הקורקינטים החשמליים, רצוף בכל דגל אדום אפשרי, דבר שהפך אותה עצמה למודל של הכישלון המתמשך והרב־ערוצי של מגזר הטכנולוגיה בדרכו לבסס פעילות ללא עתיד. משל של ארבעה כשלים מחזוריים.

1. ההון סיכון נרדם בשמירה

בירד היתה חברת השכרת הקורקינטים החשמליים הראשונה, ובאותה עת היא ביקשה לתת מענה למיקרו־מוביליות עבור מה שהיא כינתה "המייל האחרון". וונדר זנדן הגיע מעולמות האלה. הוא כיהן כמנהל בכיר בחברת המוניות ליפט, ואז עבר לאובר, ולכן היה מודע לצמא של קרנות ההון סיכון לפתרונות תחבורה עירוניים. במקביל הוא חזה בהתפתחות שוק הקורקינטים החשמליים וביצע חיבור מהיר בין העולמות.

ענקית ההון סיכון סקויה נכנסה להשקעה גדולה בבירד, הזרימה לה 400 מיליון דולר בסבבים חודשיים עוקבים ב־2018, וכינתה אותה בפומבי ומבלי למצמץ "מי שתכתוב את הפרק הבא בחדשנות התחבורה". בעזרת הכסף שנשפך מכל הכיוונים התרחבה בירד — שבתחילת דרכה פעלה רק בארצות הברית — ל־300 ערים בעולם וגם לישראל. אולם וונדר זנדן וקרנות ההון סיכון, לא הקישו מניסיונם בחברות ובתחומים דומים, כמו ליפט ושיתופי נסיעות, וכנראה שכחו שכאשר קל מאוד להעתיק מוצר, החדשנות והייחודיות שלו מתפוגגת ברגע. ואכן, השוק התמלא במתחרות במהירות שיא, ובירד נאלצה לפרוש ממרבית המקומות שהיתה פעילה בהם.

עד שנת 2020 השקיעו קרנות ההון סיכון 5 מיליארד דולר בחברות מיקרו־מוביליטי, ששטפו את רחובות הערים הגדולות בקורקינטים, אופניים וקטנועים חשמליים, ובאותה תקופה של שיא ההייפ החל הנוף העירוני להשתנות. כלי הרכב החדשים האלה תפסו תאוצה בקרב השמתמשים, אך הם גם נהגו לחסום מדרכות, לדרוס הולכי רגל, ורבים מהם נזרקו בצידי הכבישים הראשיים, לתוך אגמים, ולפינות רחוקות של חצרות בניינים.

2. לבקש סליחה, לא אישור

החברות פיזרו את הקורקינטים החשמליים בערים רבות ובבת אחת, והתוצאה למרחב הציבורי היתה זהה בכל העולם — השתלטות על מדרכות, תאונות, פציעות וסיכון גובר להולכי הרגל. החברות לא פעלו להסדרת התחום, אלא פיזרו את הכלים ללא הבחנה ובתחרותיות הולכת וגוברת. הכלים נהפכו למטרד רבתי, והרגולטורים החלו להתייחס אליו.

בתחילה המהלכים היו עדינים למדי: יצירת מתחמים מוגבלים לחניית הכלים; מתן קנסות על נהיגה פרועה; ולעתים חיוב החברות לצייד את הכלים בקסדות ולאכוף מגבלות נוקשות על גיל ההשכרה המותר. אך זה לא הספיק. המטרד במרחב הציבורי גדל, ערים שונות אסרו לחלוטין את פיזור הכלים או הגבילו באופן משמעותי את הכמות שכל חברה יכולה היתה להציב, ובחודש מרץ השנה הצביעו תושבי פריז בעד סילוק כל הקורקינטים החשמליים מהעיר. שוק המיקרו־מוביליות חטף את הדחייה הציבורית המאסיבית הראשונה שלו.

3. רווחיות לחלשים

בירד היא גם דוגמה קלאסית לחברה בלי מודל עסקי בר־קיימא, שהאמינה בטעות בכך שצמיחה אגרסיבית תוביל להכנסות עתק — ואלה, בתורם, לרווחים. אך, למעשה, צמיחה מהירה מביאה לחברות מסוגה של בירד רק עלייה בהוצאות והפסדים מעמיקים. מדובר בספירלה ייחודית לחברות הפועלות בתחום התחבורה הציבורית: ככל שהן פופולריות יותר, כך הן הפסדיות יותר. זה מה שקרה לליפט, לאובר, לבירד וגם למתחרות ליים, בולט, Tair ואחרות. ב־2022 רשמה בירד הכנסות של 240 מיליון דולר לעומת 190 מיליון דולר ב־2021, ובהתאם ההפסד שלה העמיק ל־358 מיליון דולר לעומת 230 מיליון דולר שנה קודם לכן.

בספטמבר 2022, אחרי שוונדר זנדן פרש מלשכת המנכ"ל ובירד פיטרה 23% מעובדיה, הודיעה החברה כי ההכנסות שדיווחה עליהן הופרזו בכ־36 מיליון דולר. במקביל היא פרסמה הערת עסק חי, ומנייתה נסחרה תמורת פחות מ־50 סנט. בורסת ניו יורק שלחה לה אזהרה לפני מחיקה מהמסחר, והחברה המשיכה לחפש מזומנים ולארגן מחדש את חובה. המנכ"ל החדש שיין טורקיאנה (Shain Torchiana) אמר בשיחה עם המשקיעים כי "אנחנו לא מאמינים שמכירת שני דולר תמורת דולר אחד היא אסטרטגיה עסקית בת־קיימא". מי היה מאמין. טורקיאנה נאלץ להתמודד עם מצב בלתי אפשרי — שהרי כשהכסף של ההון סיכון נגמר, והמניה נדחפת למסחר ציבורי, אין כבר דרך לסבסד פעילות הפסדית. למרבה הצער, אפילו עם מחירים גבוהים למדי של כ־6 דולר לנסיעה של 20 דקות, בירד וחברות דומות לה נותרו לא רווחיות.

4. ספאק: אחרונה מהסוף

כמו רבות מהחברות הבעייתיות, גם בירד נכנסה למסחר בדלת האחורית, באמצעות מיזוג לספאק. כשיצא הדיווח על השלמת העסקה הזו נפלה מניית החברה הנסחרת מחוסר אמון באופי הפעילות. עם השלמת המיזוג ותחילת המסחר לפי שווי של 2.3 מיליארד דולר, בנובמבר 2021, החלה מניית בירד את מסעה כלפי מטה. היא לא זכתה ליום אחד של חסד, המינימום שכמעט כל חברות הספאק נהנו ממנו לפני שהחלו לקרוס בדרמטיות. בירד לא רק היתה החד קרן המהיר בהיסטוריה של עמק הסיליקון, היא היתה גרועה במיוחד אפילו בין הנפקות הספאק, שרובן ככולן היו גרועות.

הסיבה לכך שביצועי חברות הספאק גרועים כל כך, היא שמדובר במנגנון שנועד מלכתחילה לספק ודאות לחברות בעייתיות בדרכן להפוך לציבוריות. וכל זאת במחיר מוגדר, בלי להתמקח עם גופים מוסדיים על מחירי הנפקה, ודיסקרטיות שמאפשרת ערפול של ממשל תאגידי בעייתי. וכך יכולות קרנות הגידור לצאת מההשקעות חסרות התכלית שלהן, והחברות הציבוריות יכולות לנסות לגייס עוד קצת הון — הפעם מהציבור. את המחיר, משלמים כמובן כולנו.