למה מתכוון ראש השב"כ כשהוא מזהיר מפני הפילוג בעם

לאחר שראש המוסד דדי ברנע התריע בפומבי נגד הסכם הגרעין המסתמן עם איראן כ"אסון אסטרטגי", השמיע אתמול ראש השב"כ רונן בר התרעה משלו. לא על סכנה חיצונית כמו הקולגה מהמוסד, אלא על הסכנה הפנימית המאיימת עלינו.

בר דיבר על "השסע העמוק והמתפתח בחברה הישראלית על צביונה ודמותה של המדינה". לדבריו, ניתוח של המודיעין ושל היכרות רבת השנים עם אויבינו מובילה למסקנה החד-משמעית הבאה: "ללא צל של ספק ניתן לומר שחוסר היציבות הפוליטי, הפילוג הפנימי הגובר, ניתוץ המכנים המשותפים ההיסטוריים, השיח המוקצן - כל אלה מהווים זריקת עידוד למדינות ציר הרשע, לארגוני הטרור ולמפגעים בודדים. התחושה הרווחת בקרב יריבינו שהיתרון היחסי ההיסטורי שלנו שעמד לזכותנו אלפי שנים והוא החוסן הלאומי, מתפוגג. תובנה זו אמורה להטריד אותנו יותר מכל".

שני הראשים, מהמוסד והשב"כ, ספגו ביקורות על חריגה מהמנדט והסמכות שלהם. נכון, שניהם התריעו על סכנות שזיהו בתוך גזרת האחריות שלהם, החיצונית והפנימית, ועדיין מוטב היה שההתרעה לא הייתה פומבית בגלל החשש להסגת גבולות פוליטיים. ועדיין יש הבדל. בעוד שההסכם עם איראן לא באמת תלוי בממשלת ישראל, השסע הפנימי, כמו שאמר בר, הוא בידיים של כל אחד ואחד מאיתנו. הבדל נוסף, הוא באמת של הדברים. בעוד ששאלת האסון לישראל בהסכם עם איראן היא במחלוקת, אין מחלוקת בצדקת דבריו של בר.

מבחינה זו, דומים דברי ראש השב"כ לדברי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ביוני 2016 כשדיבר בטקס יום השואה על מה שמפחיד אותו בזיכרון השואה: "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016."

גולן ספג אז ביקורת קשה, הרבה יותר קשה ממה שסופג בר היום, אבל המשותף לשניהם הוא שני אלה: ראשית, האמת הכואבת, ושנית, האומץ הרב בעצם אמירתם. ובסוגריים נעיר על האמירה של אביגדור ליברמן על שיטות גבלס שמפעילים נתניהו ומכונות הרעל של הליכוד. ליברמן נאלץ לסגת בגלל הגינויים שספג, ועדיין מדובר בשיטות, שגם בלי התואר "גבלסיות", מאיימות להחריב את המשטר הדמוקרטי. בגלל ההסתה, האלימות והשקר שטבועים בהן. ואלה השיטות שעליהן, בין היתר, מתריע ראש השב"כ שכמובן נמנע מלייחס את דבריו לצד מסויים במפה הפוליטית והרעיונית של השיח הישראלי.

ובכל זאת, כאשר בר מדבר על "ניתוץ המכנים המשותפים ההיסטוריים" ועל "השסע העמוק והמתפתח בחברה הישראלית על צביונה ודמותה של המדינה", הוא מכוון למי שפעילותו מכוונת לניתוץ המכנים המשותפים (ממלכתיות, שירות ציבורי, האמון במערכת המשפט ועוד) ולשינוי צביונה ודמותה של המדינה (השלטת המדינה יהודית על הדמוקרטית). ואלה הם איומים, או הבטחות תלוי בעיני המתבונן, שמגיעים במובהק מצדה האחד של המפה הפוליטית והאידיאולוגית.

בר - כמו היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה – מונה בידי ממשלת השינוי. בינתיים לא נשמעים קולות מהליכוד להחליף גם אותו לאחר הבחירות. אולי בגלל שבליכוד חושבים שביקורתו לא כוונה דווקא כלפיהם, ואולי בגלל ששיקולי קמפיין מחייבים שלא להתנפל על בכירים ביטחוניים. לכן מותר להשתלח ולאיים על בהרב-מיארה אבל לא על רונן בר.

בסיום פרק זה בדבריו אמר ראש השב"כ שהסכנה עליה דיבר אינה בתחום טיפולו אלא מונחת לפתחו של כל אחד ואחת מאתנו. האם יש סיכוי שהדברים יופנמו ויוטמעו? לא בטוח, אבל לפחות שנדע על הסכנה החדשה עליה הוא מתריע: מי שקורע את המדינה מבפנים מעודד ומזמין את הטרור החיצוני - מציר הרשע ועד המפגעים הבודדים - שקם עלינו לכלותנו.