על תבונה והסכם ממון: רומן שהוא תגובה אירונית לעידן הקפיטליסטי

"המדריך לעלמה רודפת הממון" הוא לא באמת מדריך, אלא יותר רומן רומנטי בטעם של פעם, נוסח ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, רק שהוא נכתב ממש עכשיו על ידי סופרת בריטית צעירה, מעין מחווה לאמהות הספרותיות שלה, אבל גם תגובה אירונית לעידן הקפיטליסטי. הכסף ברומן הזה הוא נושא שמונח על השולחן כבר בהתחלה; הוא לא מרומז או מובלע — הוא הציר המרכזי. זה, והחיפוש אחר אהבת אמת כמובן. את הספר (בהוצאת כורסא) כתבה סופי אירווין והוא צ'יק ליט רהוט ומהנה למדי, שמהדהד את הרומנים של אוסטן, ובמיוחד את "גאווה ודעה קדומה". יש בו עלמה צעירה פקחית וגאה, יתומה חסרת כל שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות, רק שכאן במקום מר דארסי יש לורד רדקליף. זה מתחיל כצפוי בעוינות הדדית, ממשיך לידידות גלוית לב, ומסתיים בחתונה, ברור.

נשאלת השאלה למה לכתוב ב־2021 רומן על אנגליה המעמדית של 1818? האם עלמות היום עדיין זקוקות לשידוך הולם כדי לחיות ברווחה? הרומן הזה בנוי לפי נוסחה ידועה מראש, אבל אולי דווקא העובדה שאפשר לנחש את הסוף די בהתחלה, מאפשרת להתעמק בנושאים החברתיים והכלכליים, ופחות בנושאים הרומנטיים. דווקא הכנות של גיבורת הרומן לגבי מטרותיה מאפשרת לסיפור להתאים לרגישויות המודרניות, בלי להקריב את תחושת הווינטג'.

אירווין, בת 27, נולדה וגדלה בדורסט שבדרום־מערב אנגליה. היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה, את עבודת הגמר שלה כתבה על הסופרת ג'ורג'ט הייר. היא החלה לעבוד כעורכת בהוצאות לאור, וערכה רומנים רומנטיים. "המדריך לעלמה רודפת הממון" הפך לרב־מכר בבריטניה, וכעת היא עובדת על ספר שני. "תמיד אהבתי רומנים היסטוריים ואת כל מה שקרה בעידן אוסטן", היא אומרת, "אז מה שמשך אותי לראשונה לשנת 1818 היה התפאורה: החברה הגבוהה מעולם לא היתה כל כך דקדנטית וכל כך מפוארת, וזו היתה בריחה קוסמת במיוחד מהמציאות הנוכחית. האפשרויות עבור נשים אז היו מוגבלות מאוד, בכל שכבות החברה, זה היה יותר קודר מאשר רומנטי, אבל בסיפורת, זה מקום מעניין להתחיל בו סיפור. איך אישה כמו קיטי יכולה לנווט את דרכה ולהציל את משפחתה, תחת חוקים ונורמות מגבילים כל כך? האם אפשר בכלל להתאהב כשכל התנאים לרומנטיקה אמיתית עובדים נגדך?".

עד כמה לדעתך השתפר מעמד הנשים מאז?

"שאלה קשה. לפני 200 שנה הדרך שבה נשים חוו את העולם היתה תלויה מאוד במעמד, בעושר, בגזע ובלאום שלהן — וזה עדיין נכון גם עכשיו. איכות חייהן של נשים, הגישה שלהן לחינוך, רווחה, עצמאות, משתנות מאוד ברחבי העולם. אבל באופן כללי, מקובל עכשיו יותר שלנשים יש רצונות ומטרות בחיים מלבד, או בנוסף, ללהיות רעיה ואם".

ברומנים רומנטיים היסטוריים בעבר כסף היה נושא מרומז, טבול ברומנטיקה. ואילו כאן הוא בולט יותר.

"כסף ונישואים בתחילת המאה ה־19 היו קשורים קשר בל יינתק, אבל אולי בגלל שהכלכלה לא מרגישה כל כך רומנטית, זו עובדה שנחקרת לעתים רחוקות באופן מפורש ברומנים. אפילו עכשיו, לא נוח לנו במיוחד להכיר בהיבטים הכלכליים של הנישואים, ולכן ברוב הרומנים הגיבורות טהורות מבחינה מוסרית, והנבלים הם רשעים גמורים. התחלתי לתהות איך זה יהיה לקרוא רומן מתקופת ריג'נסי שבו תהיה זו הגיבורה, ולא הנבל, ציידת ההון. קיטי מודעת מאוד למלכודות שמעמידה החברה לנשים, היא מונעת מתוך אינטרס כלכלי, בניגוד לרבות מחברותיה גיבורות הרומנים התקופתיים האלה".

אם מדברים על עידן ריג'נסי, מעניין שאותה פיסה צרה של היסטוריה בריטית בין השנים 1811 ו־1820 תופסת מקום לא מבוטל ביצירות רבות בספרות, קולנוע וטלוויזיה. תשע השנים האלה — כשהמלך ג'ורג' הרביעי שלט כנסיך יורש העצר בשל חוסר מסוגלותו של אביו למלוך — הולידו את הסדרה המצליחה בנטפליקס "ברידג'רטון"; את הסדרה "סנדיטון" המבוססת על הרומן הבלתי גמור של ג'יין אוסטן; וגרסה קולנועית חדשה ל"הטיית לב" של אוסטן עם דקוטה ג'ונסון. ומלבד ספרה של אירווין שהצליח מאוד בבריטניה, יצא שם גם הרומן של סוזן אלאן "הרשימה של מר מלקולם", שעובד לסרט בכיכובה של פרידה פינטו.

למה התקופה הזאת עדיין מעסיקה את הדמיון היום?

"אני חושבת שבתקופות של לחץ וחוסר ודאות בינלאומיים, יש משהו מאוד מושך בנסיגה לתקופה אחרת, ותקופת ריג'נסי היא מפלט ספרותי וקולנועי שאין כמותו. תחת ידיהן של אוסטן, ג'רוג'ט הייר או ג'וליה קווין, תקופת ריג'נסי מציעה את התפאורה הכי נוצצת, הכי מפוארת, הכי שנונה והכי מסיחת דעת שאפשר. זו היתה תקופה של עודפות תרבותית וחומרית, והעיבודים החדשים שראינו בשנים האחרונות נשענים עד הסוף על קלות הדעת והתסיסה של התקופה, תוך החדרת רגישות מודרנית לז'אנר, ככה שיהיה גם חדש ומרענן וגם מוכר ומנחם. תהיה הסיבה אשר תהיה, עבורי הם האנטיתזה המוחלטת לפחד ולעייפות של חיי המגפה או אפילו הלחצים החדשים ש־2022 הביאה, ואני לא חושבת שאי פעם אמאס ברומני מלכות, בסרט או בספר".