מדוע פלטפורמת המשחקים דיסקורד נסוגה מהרעיון לשלב בה קריפטו ו-NFT

בשבוע קצר אחד הצליחה פלטפורמת המשחקים דיסקורד לחולל סערה מפוארת סביב הרעיון לשלב בה NFT. “כנראה שום דבר”, צייץ המנכ”ל ביום שני וצירף צילום מסך שמציג אינטגרציה בין ארנק אתריום (פרוטוקול נפוץ ל־NFT) לדיסקורד. 

מעריצי קריפטו השתוללו וחגגו את הרמיזה, בעוד שרבים אחרים הבטיחו לבטל את הינוי שלהם אם דיסקורד תמשיך בתוכנית שלה בטענה ש־NFT פועל על גבי רשת שצורכת יותר מדי אנרגיה ושלא מדובר במוצר שבאמת תומך ביוצרים. גודל הסערה התגלה בהמשך השבוע כשהחברה שלחה הודעה מפייסת למשתמשים עם הצעה לחודש מינוי חינם ויומיים לאחר מכן חזרה בה מכל רמיזה. “תודה לכולם על כל נקודות המבט”, צייץ המנכ”ל ביום רביעי, “אין לנו תוכניות נוכחיות להטמיע את הקונספט הפנימי הזה. לעת עתה אנו מתמקדים בהגנה על משתמשים מפני דואר זבל, הונאות ותרמיות”.

זה לא מפתיע שבדיסקורד השתעשעו עם הנושא. על גבי הפלטפורמה מתקיימת פעילות קריפטו ערה, שכוללת מכירת NFT כמו גם הונאות. ואולם, הקרע שנפער בן רגע חושף יותר מכל את המלחמה המתקיימת על מוצר פופולרי זה בין אלה שמרוויחים באמצעותו הון לאלה ששונאים אותו שנאה יוקדת. הקרע הזה חושף מערכת מורכבת וסותרת של ציפיות שהתפתחו לאורך השנים לגבי תפקיד האינטרנט ומאוחר יותר לגבי שוק הקריפטו.

1. לא מנצח את התאגידים

NFT (קיצור של Non Fungible Token) הוא תעודה של אותנטיות על גבי מערכת הבלוקצ’יין עבור נכסים דיגיטליים. יצור חדש ומוזר זה, שמעטים באמת יודעים איך יוצרים, מוכרים או מחזיקים נועד להעצים יוצרים על גבי הרשת, לחתוך מתווכים ולאפשר להם לסחור ביצירות האומנות שלהם. המוצר קיים כבר מ־2014, אבל רק השנה הפך לבאז. בתשעת החודשים הראשונים של 2021 התעשייה הצעירה והתנודתית הזאת כללה עסקאות בשווי מפעים של 3.5 מיליארד דולר. אבל כדי באמת להבין את המוצר הזה ואת הרקע לרגשות העזים שהוא מייצר יש להבין את הסביבה הכלכלית והפוליטית שבעקבותיה נוצר.

בימיו המעצבים של האינטרנט בשנות התשעים הטרימינולוגיה סביב יצירתו הייתה של מרחב פתוח ללא סימונים מסחריים, בעלות או שליטה. הרעיונות הללו קודדו לא רק לרשת אלא גם לשפה שהגדירה אותו כמו “קוד פתוח” ו”ביזור”, ונועדו להצביע על אוטופיה של השתתפות שווה ומוחלטת ואגיליטריות. רוח זו ניסח ג’ון פרי בארלו ב־1996 במסגרת “הצהרת העצמאות של הסייבר־ספייס”, שם הסביר כיצד רשת מבוזרת היא “עולם שנמצא בכל מקום וגם בשום מקום” וכל אחד יכול להיכנס אליו ללא הרשאות ודעות קדומות. 

ג’ון פרי בארלו. חלם על “עולם שנמצא בכל מקום וגם בשום מקום” | צילום: אי.אף.פי

בשנת 2000, אחרי שכבר קנה את עולמו כפילוסוף מוביל של האינטרנט, הוא יצא בהצהרה מגדירה תרבות חדשה: “העתיד ינצח”, קבע בחיבור. “לא יהיה רכוש במרחב הווירטואלי. הנה דוט-קומוניזם”. הוא הסביר שקניין רוחני ימות בעידן האינטרנט וקבע כי “עבור רעיונות, תהילה היא הון” וכי “שום דבר לא הופך אותך למפורסם מהר יותר מקהל שמוכן להפיץ את העבודה שלך בחינם”.

בארלו, כמובן, טעה. מהר מאוד הפכה “הרשת הפתוחה” להיות מורכבת ברובה משרתים מרכזיים בבעלות תאגידים גדולים שהדומיננטיות שלהם גדלה עם כל שנה שעוברת. הם לא רק הסדירו את השימוש לפי התנאים שלהם, אלא גם התחילו לייצר מהאינטרנט הכנסות ענק לפי אותם כללים שיצרו כדי לשרת את האינטרסים שלהם, כמו איסוף חסר מעצורים של מידע, הפקת תובנות ומכירתם למפרסמים. כל יצירה של הפרט על גבי האינטרנט הפכה לנכס מניב תשואה עבור ענקיות האינטרנט.

כאן נכנסת לתמונה קהילת הקריפטו. גם אבני היסוד שלה הונחו בשנות התשעים, אז היא נחשבה לתנועת פרינג’ שהייתה ידועה כקריפטו־אנרכיזם. ואולם, ב־2008 קיבלה התנועה ביטוי מנצח עם הופעתו של הביטקוין. הרשת האינטרנטית הפתוחה אבל־בעצם־ריכוזית כונתה Web2 והרשת החדשה שדמיינה קהילת הקריפטו שקיוותה לבזר שוב את העוצמה הדיגיטלית והפיננסית, כונתה Web3. כשקהילת הקריפטו הבטיחה ביזור, הם התכוונה לזה: מפירוק הרעיון של מטבע שמנוהל על ידי המדינה, דרך יצירת מנגנונים פיננסיים אלטרנטיבים כמו הלוואות, תשלומים או העברות כספים, ועד ממש המצאה מחדש של סימון בעלות והעברת הערך.

2. לא אוכף את השוויוניות

על רקע הזה צמחה גם כלכלת היוצרים בשנים האחרונות ועמה שורה של פלטפורמות כמו פטרון או סאבסטק שמאפשרים ליוצרים לעקוף שומרי סף כמו פייסבוק ויוטיוב, שמרווחים מהתכנים שהם מייצרים, ולגבות כסף באופן ישיר מהקהלים שלהם. זהו מימוש חזון אחרית בארלו, בו יוצר בודד יכול להתנתק ממוסדות וספונסרים בעלי אינטרסים, לתקשר ישירות עם קהל פוטנציאלי, להשיג מימון בלתי אמצעי - וכל זאת ללא תלות במיקום גיאוגרפי. 

יצירות NFT של קופים משועממים. כבשו את הרשת, אבל השאירו אותה פגומה, תאגידית ומאוד לא הוגנת | צילומים: Bored Ape Yacht Club

NFT היה המוצר של שוק הקריפטו לכלכלה מתפתחת זו על גבי הבלוקצ’יין ובמובן מסוים הוא גם היווה, כאמור, הגשמת רעיון ישן של אינטרנט המבוסס על ביזור ללא בעלות. אם להקשיב ברצינות לקהילת הקריפטו, הם מאמינים שהמחסור הדיגיטלי שה-NFT מייצג יאפשר למשתמשי האינטרנט החדש (Web3) לסחור בכל דבר ולהחליף כל דבר. עולם של מקרו־בעלות, על כל דבר. גם על העצמי. 

הצמד שהגה את רעיון ה-NFT עוד ב־2014 מעולם לא רשם פטנט עליו. הרי רישום מסוג זה חותר תחת הרעיון הבסיסי של בארלו שבו אין רכוש במרחב וירטואלי. עצם ההפצה של הרעיון היא הגשמת תכלית האינטרנט. “מקוי ואני קיווינו שנוכל למנוע ממנה להפוך לשיטה נוספת לניצול אנשי מקצוע יצירתיים”, כתב השנה אניל דאש, מהוגי הרעיון בחיבור שכותרתו “NFTs לא היו אמורים להסתיים כך”, שם הוא מסביר איך קיצור דרך שהם עשו בזמנו בעיצוב המוצר בשל משאבים מוגבלים הפך אותו לפגום. 

“כשמישהו קונה NFT, הוא לא קונה את הגרפיקה הדיגיטלית בפועל, אלא את הקישור אליה”, הוא כתב. “גרוע מכך: מדובר בקישור שבמקרים רבים מתגורר באתר של סטארט־אפ חדש שעלול להיכשל תוך כמה שנים”. דאש הסביר בפשטות  כי למרות היומרות הגבוהות, למערכת עצמה אין כללים שיכולים לאכוף את השוויוניות הזאת והמוצרים שקיימים היום לא מגשימים את ההבטחה שלהם. הם בסך הכל אמצעי לסחור בפעולת הקנייה עצמה. ה־NFT לא מגשים את מטרת הליבה שלו: עולה כסף להעביר אותו, הוא לא קיים במרחב הפיזי והוא אפילו לא בהכרח מייצר בעלות. 

האם זו האבולוציה שאנחנו מייחלים לאינטרנט הפגום שלנו? לפחות עבור מרבית משתמשי דיסקורד התשובה לשאלה הזו היא “לא”.