החוק להפרטת המשטרה בדרך להיכנס לספר החוקים

1. מפצלים את החוק והעם

שלושת חוקי השותפים, איתמר בן גביר (עוצמה יהודית), אריה דרעי (שס) ובצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית), יגיעו מחר לתחנה הסופית – קריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת וייכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל. שלוש הגולגלות הראשונות על החגורה הקואליציונית, ותהיינה עוד. תיקון פקודת המשטרה של בן גביר הוא ללא ספק הדרמטי מכולם. כשהסתיימה הכנתו, ביום רביעי בוועדה המיוחדת, נרשמו התנגדויות גם של הייעוץ המשפטי לממשלה וגם של הייעוץ המשפטי של הכנסת. וזה עזר. למחרת הגיע בן גביר לוועדה והודיע שהוא "מפצל", כלומר משמיט לעת עתה שני סעיפים בעייתיים מנוסח החוק. שניים שיובאו (ואולי לא) בהמשך. מדובר בסעיפים 1 ו־8ה - סעיף כפיפות המפכ"ל לשר, והסעיף שמערב את השר (הפוליטיקאי) בזמני הטיפול של המשטרה בתיקים.

למה בן גביר ויתר? ייתכנו כמה הסברים שלא בהכרח סותרים זה את זה. הראשון, בן גביר הבין שהלך רחוק מדי, ונמצאה לו הזדמנות להוכיח את טענתו כמה הוא סובלני, מכיל וקשוב לביקורת; השני, שמדובר בעיזים שהכניס להצעה ולכן קל לו להוציאן, כל עוד נשאר בה הגרעין הקשה של תאוותו (סעיפים 8ג ו־8ד) - התוויית מדיניות המשטרה, "לרבות סדרי עדיפויות", שליטה על התקציב ועוד; השלישי, הסבירו לו, כנראה מהליכוד, שלהסתכסך גם עם הייעוץ המשפטי של הממשלה וגם של הכנסת זה יותר מדי. מילא, לייעוץ המשפטי של הממשלה הקואליציה כולה מאוחדת בבוז ובעויינות, אבל הייעוץ המשפטי של הכנסת נתפס כבן ברית שימושי להפיכה המשטרית שאין לוותר עליו כבר עכשיו; רביעי, התיקון הזה אולי יקטין את סיכויי הפלת החוק בבג"ץ.

בהקשר זה חשוב לשים לב לדברי עו"ד גיל לימון, נציג היועצת המשפטית לממשלה, בסיום הדיון בוועדה: "הנוסח מעורר חשש אמיתי מפני השפעה של שיקולים פוליטיים על פעילותה של המשטרה בתחומים הרגישים ביותר הקשורים בזכויות האדם הבסיסיות – חופש הביטוי וההפגנה וזכויות חשודים ונאשמים". סימון הסכנה לזכויות אדם הוא בעצם קריאה לבג"ץ להתערב. משמעותו היא: אנחנו לא נגן על החוק הזה בבג"ץ. זה עדיין לא אומר שהחוק יבוטל, אבל אם גם שופטי בג"ץ ישתכנעו שמדובר בפגיעה בזכויות אדם, גדל הסיכוי לכך. גם אם הפגיעה היא עתידית וברמה הפוטנציאלית בלבד. חוק ההסדרה והחוק להפרטת בתי הסוהר בוטלו עוד לפני שניתן היה להראות תשתית מוכחת של פגיעה. יש להניח שאם תוגש עתירה היא תיאחז גם בביטול חוק דירה שלישית –בטענה של חקיקה חפוזה מדי. אם כי במקרה הנוכחי, הוועדה התכנסה לארבע ישיבות, כך שלא ניתן לומר שמדובר בחקיקת בזק. טיעון מעניין נוסף הוא שחקיקה שנוגעת לליבת הפעילות הממשלתית בהיבטים הכי רגישים ונפיצים שלה - ראוי שתוגש כהצעת חוק ממשלתית ולא פרטית. היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה, סברה כך. המשנה ליועצת המשפטית של הכנסת שליוותה את הוועדה, עו"ד מירי פרנקל-שור הביעה עמדה הפוכה - גם הצעת חוק פרטית יכולה להתניע שינויים דרמטיים במבנה השלטון. אגב, המילה "פרטית" מהדהדת את ה"הפרטה" של בתי הסוהר. אז, בוטלה העברת בתי הסוהר לידיים פרטיות של הטייקונים, וכאן, הקרב הוא על העברת המשטרה לידיים הפרטיות של פוליטיקאי קיצוני. לשאלה הזו, בג"ץ טרם נדרש.

חוק דרעי־סמוטריץ' שאיחד שני תיקונים לחוק יסוד: הממשלה לא צפוי לסכנת פסילה בבג"ץ. חוק דרעי מגביל את הכשירות למינוי אדם שהורשע לשר רק אם נגזר עליו מאסר בפועל. כשר אבל מסריח, כי הוא סולל את הדרך לממשלה למושחתים "קלים" שנידונו למאסר על תנאי בלבד. לחוק הזה יכולות להיות השלכות מעניינות. למשל, שופטים ייקחו בחשבון את המוטיבציות הפוליטיות של המורשעים וישיתו עליהם מאסרים בפועל כדי לנטרל את התמריצים הפליליים שייווצרו לעבירות שמאסר על תנאי בצידן. וכמובן, התיקון הזה משרת את נתניהו בהסדר טיעון אפשרי שיוריד ממנו את הרשעת השוחד, ויסתפק בעבירות של הפרת אמונים בלבד. לתסריט הזה בעיה אחת: עבירות הפרת האמונים של נתניהו הן ברף החומרה הגבוה שמצדיק מאסר בפועל. בכל מקרה, דרעי הוא היונה שנשלחה כדי לבשר ה'קלו' המים וקלו הדרכים להישאר בפוליטיקה כעבריין "קל".

חוק סמוטריץ' הוא המשך ישיר לחוק ממשלת החילופין, ההזניה הקודמת של חוק היסוד. אם אפשר למנות שני ראשי ממשלה למה שלא ניתן יהיה למנות שני שרים באותו משרד ממשלתי. ולמה לא לסדר לכל חברי הקואליציה לשכת שר על כל כיבודיה ותפנוקיה. ולמה לא להרחיב את הקונספט: שני ראשי ממשלה, שני שרים, שני רבנים ראשיים (והשלישי בדרך) וגם שני עמים. אם כבר מפצלים את עם ישראל ומשסעים את החברה הישראלית, למה לא לעשות זאת בחוק שיכיר בזכויותיו של העם החילופי?

2. סעיף השוחד עוד לא קרס

בכל פעם שעולה לדוכן עד תביעה ומנאץ את התביעה, מריעה התקשורת הביביסטית: "התיק קרס". ולא חשוב שלאחר הפגנת הנאמנות הזו לנתניהו מאשר העד פרטים שפחות נוחים לו. ובכל זאת, אם מותחים את ניתוח עדי התביעה עד כה, צריך לומר שעמדת התביעה נחלשה בסעיף השוחד בתיק 4000. היא נחלשה בסעיפי ה'קח־תן'. במיוחד אצל אילן ישועה ושלמה פילבר שני עדי ה'קח־תן' המרכזיים. עד התביעה אילן ישועה העיד שהרעיף סיקור חיובי והיענות חריגה גם כלפי פוליטיקאים אחרים. עד המדינה שלמה פילבר הפריך את מועד פגישת ההנחיה שבה ציווהו נתניהו להיטיב עם בזק. אלה שני עדים משמעותיים לגיבוש העובדות בשאלות מה נתניהו קיבל ומה נתן. אבל, יסודות עבירת השוחד הן רחבות יותר מנתינה וקבלה. לא צריך להוכיח 'טובת הנאה' ו'תמורה'. די להוכיח את מודעות שני הצדדים – נתניהו ושאול אלוביץ – לדיל המושחת שלכאורה נכרת ביניהם. נכון ש"מודעות" חלשה יותר מ"קח־תן" מוכח, אבל היא בהחלט מספיקה והיא אפשרית להוכחה מתוך אינדיקציות ועדויות שמלמדות כי השניים היו מודעים, כל אחד לאינטרסים של רעהו. והאינדיקציות האלה סופקו גם בעדויות האחרונות של ד"ר יפעת בן חי שגב ודוד שרן. כמובן, לא לפני שהם יישרו קו עם הטענה שהולכת ומכבידה על המשפט הזה – שיטות החקירה של המשטרה והנחישות של הפרקליטות לדבוק בתזה של השוחד. טענה שעוד תתברר במסגרת הדיון הצפוי ב"הגנה מן הצדק" שתנסה לפורר את התיק גם מהצד של בנייתו, ולא רק מהצד של הבנתו. ההגנה אגב משוכנעת שתנצח בשתי החזיתות – שהתביעה גם לא הבינה את התיק, וגם בנתה אותו בעוול ושלא כדין.