"הממשלה רק רוצה שנעסוק בהישרדות ושלא נשאל את השאלות הגדולות"

"תתארו לכם עולם יפה", שר שלמה ארצי בשיר הידוע, "עולם פחות עצוב ממה שהוא ככה, ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים" וכו'. הסופר שמעון אדף החליט לעשות את זה, לדמיין ישראל אחרת, של העתיד, של שנת 2066.

זה קרה כחלק ממיזם חדש של מכון ון ליר, שהזמין קבוצת סופרים לדמיין ולכתוב עולם פוסט־קפיטליסטי, שבו חלוקת המשאבים שווה והוגנת, לאנשים יש כל צורכיהם, ואף אחד לא צריך יותר להיאבק על משאבים ולרדוף אחרי הון. כך נולדו ארבע נובלות מרתקות במארז שנקרא "פוסטקפ" (הוצאת פרדס), שכתבו אדף, תהילה חכימי, אסף גברון ומיכל ספיר.

העלילה של הנובלות מתרחשת במציאות משותפת שאותה הגו ארבעת הסופרים: אחרי שורת אסונות אקולוגיים והאצה מוגברת של הטכנולוגיה, נוצר עידן של שפע חומרי, והמזרח התיכון מתארגן מחדש מבחינה גיאו־פוליטית. הוא הופך לאיחוד מזרח־תיכוני. אזור גדות הירדן כולל את השטח של מדינת ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה. זה מחוז אוטונומיואזרחיו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.

אדף, פרופסור לספרות וסופר מקורי, משוכלל, רב־רבדים, מוצא קשר בין המציאות העכשווית בישראל לבין המציאות העתידית המדומיינת בסיפור. "אחד הדברים הכי טובים שיצאו מהמחאה הפוליטית עכשיו, זה שהבינו שאי אפשר להפריד: אי אפשר להפריד בין הדמוקרטיה לכיבוש, זה כבר לא עובד, הדברים קשורים זה בזה. לכן חשבנו בקבוצה על מרחב רב־לאומי, שבו מדינות הלאום התמוססו. כרגע בישראל האינטרס של הממשלה הוא שהאזרחים יחיו במידור מהשאלות הגדולות, ויתעסקו בהישרדות".

איך אתה חווה את אירועי המחאה של החודשים האחרונים?

"הממשלה לוקה בהיבריס, שיכרון כוח, וזה דחק הרבה מהאזרחים שחשבו שהמידור הוא אמצעי יעיל להישרדות אל ההבנה שעליהם להתעשת ולשאול שאלות גדולות. הכל גלוי, ירדו המסכות: עכשיו אפשר לראות מה האינטרס של הכוחות שמארגנים פה את המציאות החברתית, הפוליטית, התרבותית. אני רואה בזה שעת מבחן לחברה הישראלית, על כל מרכיביה. פתאום כשצריך לבחור בין זכויות אדם לבין נאמנות שבטית - התמונה משתנה. אי אפשר יותר לקיים את האשליה שזכויות האדם שייכות לחברה היהודית בלבד. עכשיו צריך לבחור. או שנלחמים על זכויות אדם או שהנאמנות השבטית הופכת לשלטון עריצות".

אדף תומך במחאה, אבל קשה לו עם זה שמוביליה לא מקדמים שום שיח על אחריות. "הרי צריך לעשות חשבון נפש. מצאתי את עצמי קרוע בין החרדה שישראל מידרדרת לתהום, לבין האכזבה מכך שמובילי המאבק נלחמים על שימור המצב הקיים, שהוא לא כל כך טוב, זאת האמת. כלי התקשורת, למשל, חלקם נבהלו והתגייסו למאבק בהפיכה המשטרית. אבל במשך עשור הם מרסקים את השיח הדמוקרטי בישראל בשביל הרייטינג. מקדמים שיח אגרסיבי ואנטי־תרבותי. גם הם פוגעים בכבוד האדם. או קבוצה כמו ההייטקיסטים - מתי פיתחתם אלגוריתם שתפקידו לעודד מודעות לדמוקרטיה? ההייטק עוסק ב'וויראליות' - כלומר איך ממכרים יותר משתמשים לאפליקציות ולרשתות. שייקחו אחריות. צריך לחשוב מחדש איך הגענו למקום הזה, וזה חסר לי".

מה היית רוצה שיקרה?

"חלק ממשאלות לבי מצאו דרך למיזם ‘פוסטקפ’. למשל חלוקה מחודשת של הון ומשאבים. או ליצור במות שאפשר לנהל בהן שיח עומק על פתרונות ולא להיאחז בסיסמאות. לדבר בצורה יותר מעמיקה על ייצוג – אילו שכבות בחברה הישראלית מיוצגות והיכן, לא כשיח מתלהם אלא באופן מעשי, הייתי רוצה לראות נציגות לכל הקבוצות באוכלוסייה. לחזק את המערכת הסוציאלית, שהמיסוי יהיה הוגן יותר, שכסף יעבור במסים מהעשירים אל העניים".

אדף (50) נולד בשדרות. בתחילת שנות ה־90 החל לפרסם שירה, ניגן בלהקת "אצולת הכאב", למד לתואר ראשון בתוכנית הבין־תחומית למצטיינים באוניברסיטת תל אביב, פרסם ספרי שירה ורומנים שזכו לשבחים ופרסים, היה עורך ספרות המקור של הוצאת כתר, ומ־2007 הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות באוניברסיטת בן גוריון.

אדף הוא אמן הספרות הספקולטיבית. הוא התבסס בז'אנר הזה מראשית דרכו, ויצר בו יצירות יפהפיות, אניגמטיות, מאתגרות־קריאה. הנובלה שכתב למיזם "פוסטקפ" נקראת "כשל זיכרון". בסיפורו הוקמו מחדש הישיבות הגדולות בסורא ובפומפדיתא, כדי לשקם את הקהילות היהודיות הדתיות באיחוד המזרח־תיכוני. גיבור הסיפור הוא דריה, תלמיד ישיבה צעיר שמוותר על הסמכה לרבנות כדי לטפל באמו, וחווה פרצי זיכרון מאירועי עבר.

"המחשבה הפוסט־קפיטליסטית התחזקה בשנים האחרונות", הוא אומר. "השיח עצמו נמשך שנים, מומחים לכלכלה הבינו שהקפיטליזם כפרויקט כלכלי מאבד את ההיגיון, התנאים בעולם משתנים, אי אפשר להיעצר על גידול הרווח, וכל המערכות שמאפשרות את זה מתפוררות מכוח הקפיטליזם עצמו.

"המנוע של השיח הזה בישראל הוא ד"ר כפיר לוסטיג כהן. הוא העלה את הרעיון להקים קבוצת מחקר ומעבר לתיאוריה, להזמין סופרים שיחשבו על איך החיים יתנהלו בפועל. הרי בסוף אנשים חיים, אז איך החיים האלה ייראו. הוא פנה אליי וגיבשנו קבוצה של כותבות וכותבים, זה היה רגע לפני הקורונה, עוד לא חווינו מציאות שאנשים מקבלים תמיכה מהממשלה, יושבים בבית ושואלים את עצמם באיזו מידה העבודה שלהם היא רכיב בזהותם.

"ואז התחילה תקופת הסגרים וזה חידד הרבה דברים. למשל את השאלה האם אנחנו ערוכים לחיות חיי פנאי. העבודה ממלאת גם את הזמן הפנוי, אנחנו משועבדים למקומות העבודה, מגדירים את עצמנו באמצעות העבודה ויש בה מרכיב תרפויטי, היא ממלאת את שעות הפנאי, את הנפש, מייצרת דרמות - ואז לא צריך להתעסק בעצמנו".

נקודת הפתיחה של הסופרים בקבוצת המחקר הייתה לא מחסור אלא שפע: "הקפיטליזם ביסס בתודעה שלנו את הרעיון שאפשר לחיות בחברת שפע, שיש בה מוצרים יותר ממה שאנחנו צריכים. עכשיו צריך לחשוב איך חברת השפע הזאת הופכת ליותר צודקת, בלי צמצום וצנע והידוק החגורה. זה חזון שנעשה אפשרי בתקופת הקורונה - עיסוק שנפרד מכושר ההשתכרות שלנו, והוא מונחה יותר ויותר על ידי מחשבה של מימוש עצמי, תרומה לקהילה והשתתפות במאמצים חברתיים. ביקשנו לחשוב על ההשלכות של זה, להבין איזו שיטת ממשל יכולה לקיים את זה, ומה האתגרים ברמה האישית והתרבותית בחברה כזאת: מה יקרה לשאלת השוויון בין מגדרים, בין גזעים, מה יקרה למחשבה הלאומית".

בנובלה שלך, האמא פורעת את הסדר החדש עם "כשל הזיכרון" שלה. כלומר אי אפשר לעבור קדימה כל כך מהר ולהשאיר את העבר הפחות צודק מאחור.

"המעניין מבחינה ספרותית זה להיות בתקופת מעבר. יש אנשים שחיו עם הסדרים הישנים ויש דור שנולד למציאות חדשה והם לא מדברים באותה שפה. יש כאלה שפוחדים מהעתיד ויש כאלה שרצים לחבק אותו".

נדמה ששאלת האמונה והמסורת היהודית, שאדף נושא איתו מבית גידולו כל השנים, עוברת איתו גם אל העולם החדש והעתידני שברא. הצורך במורשת נשאר. וכך אומר הרב שרביט בנובלה: "אתה חושב שבמשך דורות דבקו היהודים באמונתם משום הבהלה מן החוץ, הרדיפות של האומות שבקרבן ישבו, והעוני, החרדה מפניו, וההבטחה לשגשוג ושכר בעולם הזה ובעולם הבא, ואתה סבור, שעכשיו, שלכל תושב מובטחת הכנסה קבועה, ודיור ציבורי, וכל ההכנסות של אדם עומדות עליו לשרת אותו... דינם של המוסדות הדתיים לחלוף? מה שהרווחה הכלכלית לא תיתן להם זו שייכות, העתודות של העבר, תחושת היציבות שתשתית של דורות ומנהגים מעניקה".

המסורת מקנה שייכות, גם בעתיד.

"השאלה הגדולה של התקופה - והמציאות הפוליטית הציפה אותה - היא איך אפשר להתקיים קיום רוחני, אפילו דתי, בלי להיות כוחני, דכאני, בלי לשנוא. אחת הטעויות הגדולות שנעשו במהפכות זה שרוצים לשכוח את העבר, עולם ישן עד היסוד נחריבה. אבל הישן תמיד נשאר וממשיך לרדוף אותנו כרוח רפאים, השאלה מה עושים איתו. המורשת סיפקה במשך דורות תחושת שייכות לאנשים. אם לא נדע לשלב אותה בחיים שלנו, היא תופיע כמפלצת".

מה שעוד נשאר אצלך גם בעידן הפוסט־קפיטליסטי זה מערכות היחסים.

"הן תמיד יישארו, גם אם יעברו מוטציה. היקשרויות עזות מגדירות אותנו. אני אדם שחי לבד מבחירה, אבל אני יודע שבסופו של דבר אנחנו אף פעם לא לבד במובן זה שאנחנו תמיד עומדים ביחס אל משהו או אל מישהו, וזה מה שמגדיר אותנו".