מתוך הסרט משולש העצבות בפסטיבל הסרטים בירושלים |
השבוע של פסטיבל ירושלים: כשדיוויד בואי פגש את אייכמן
מקיסרית אוסטרו־הונגריה חובבת הסטונז, דרך מחילה מטורללת שמובילה לעתיד ועד החדש של ג'ורג' מילר: כל מה שכדאי לסמן בפסטיבל ירושלים שייפתח השבוע
הבמאי השבדי רובן אוסטלנד הוא אחד האנשים המרתקים שפועלים כרגע בזירת הקולנוע האמנותי העולמי, וסרטיו החומצתיים והציניים צורבים עמוק לתוך רגשות האשם של הגבריות הלבנה הבורגנית. עד כדי כך שהוא מהיוצרים הבודדים בתולדות הקולנוע שזכו פעמיים בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והוא עשה זאת בתוך חמש שנים: תחילה עם "הריבוע" (2017) וכעת עם "משולש העצבות", סרטו החדש ודובר האנגלית, שהפך לאחד האירועים המדוברים בפסטיבל קאן האחרון ויפתח ביום חמישי את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. אוסטלנד יהיה גם אורח הפסטיבל, ויציג מחווה מצומצמת מסרטיו הקודמים (כולל "כוח עליון", שפרסם אותו ואף זכה לרימייק אמריקאי).
זהו ללא ספק חוד החנית של פסטיבל הקולנוע בירושלים הוותיק, שנראה השנה כמו מהדורת אול־סטארז של במאי העולם. בין היתר תוכלו למצוא בו את סרטיהם החדשים של היפני הירוקאזו קורה־אדה ("אחותנו הקטנה", "המשפחה שלי" ו"אחרי הסערה") שאהוב על הקהל הישראלי, הקוריאני פארק צ'ן־ווק ("שבעה צעדים"), האוסטרי אולריך זיידל ("ימי כלב"), הצרפתי מישל הזווניציוס (זוכה האוסקר על "הארטיסט" שסרטו החדש פתח את פסטיבל קאן האחרון) והאוסטרלי ג'ורג' מילר, שמעביר את הזמן בין שני סרטי המשך ל"מקס הזועם" עם דרמה בכיכובה של טילדה סווינטון. אבל מה שצפוי להיות שובר הקופות הגדול של הפסטיבל הוא בכלל "Moonage Daydream", הסרט התיעודי על דיוויד בואי.
התחרות הישראלית ממשיכה להציע סרטים אלמוניים של יוצרים לא מוכרים במיוחד: אופיר ראול גרייצר, המוכר בחבורה (זוכה פרס אופיר על "האופה מברלין"), חוזר עם סרטו השני, "אמריקה", שהוקרן השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל קרלובי וארי; באותו פסטיבל הוצג גם "יוני 0", פרויקט מאוד יוצא דופן שמביא את הבמאי הניו־יורקי ג'ייק פלטרו (אח של גווינת’) לביים בישראל סרט ישראלי דובר עברית המתרחש ב־1961, ומתרחש סביב הוצאתו להורג של אדולף אייכמן; "קריוקי", סרט הביכורים של משה רוזנטל, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טרייבקה, עם ששון גבאי וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים; ו"סבוי", סרטה ההיברידי והמסקרן של זהר וגנר — שמתחרה בתחרות העלילתית בפרסי אופיר, אבל בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים. בשילוב של שחזורים וקטעי ארכיון מספרת וגנר את סיפור הפיגוע החבלני במלון סבוי ב־1975.
לצד כל הכותרים המסקרנים הללו יש עוד לא מעט פנינים בפסטיבל. "כלכליסט" מציג כמה המלצות שאסור לפספס.
התקופתי בקטע מודרני: "קורסאז'"
ויקי קריפס ("חוטים נסתרים") מגלמת את הקיסרית אליזבת, אשתו של קיסר אוסטרו־הונגריה פרנץ יוזף במאה ה־18, שחרדה מפני הזיקנה, ולא מסכימה לדעוך ולהיעלם או לחיות בצילו של אף גבר — תפקיד שהביא לה את פרס המשחק במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן השנה. זו לא דרמה תקופתית שגרתית, כי הבמאית האוסטרית מארי קרויצר מביטה בגיבורה שלה במבט מודרני, קצת בדומה לאופן שבו סופיה קופולה הציגה את מארי אנטואנט. וכך, למשל, הקיסרית מאזינה לשירים של הרולינג סטונס מבוצעים בנבל בחצר. זה קצת "שדרות סאנסט" של האימפריה האוסטרו־הונגרית — סרט מסוגנן שעוסק בסטנדרטים של יופי, והאופן שבו הם מועכים תחת משקלם גם את הנשים החזקות ביותר.
הסוריאליסטי: "לא ייאמן, אבל אמיתי"
זהו אחד משני סרטים חדשים של הבמאי הצרפתי החצוף קוונטין דופייה ("עור צבי") שיוצגו בפסטיבל, ובמרכזו זוג שקונה בית עם סוד: מחילה במרתף שמעבירה את העוברים בה כמה שעות אל העתיד. אבל למסע הזה יש גם מחיר כמובן. מה שמתחיל כמו סרט של ספייק ג'ונז הופך בהמשך למשהו סוריאליסטי ומטורלל יותר, כמעט עד כדי "הכלב האנדלוסי". זה סרט מאוד לא אחיד, עם רעיון מוצא מבריק ונקודת סיום סהרורית, וממש כמו "קורסאז'" גם הוא עוסק ברצון האובססיבי של אישה לשמר את יופייה ואת נעוריה, ואת דרגות הקיצון שהיא תהיה מוכנה להשיג זאת.
האירוני: "בייביסיטר"
סרט מרתק מבחינת שפתו הקולנועית הוויזואלית הפטישיסטית שכולה קריצה ואירוניה. הבמאית הקוובקית מוניה צ'וקרי התחילה את דרכה כשחקנית בסרטיו של קסבייה דולן ("מאמי"), והשפעתו ניכרת עליה: עם עיצוב מוקצן בוורוד ואדום ופילטרים נוצצים, זוויות צילום עקומות ועריכה היפראקטיבית. כמו מפגש קאמפי־אירוטי בין ראס מאיירס וג'ון ווטרס. צ'וקרי מספרת על זוג מהפרברים: האישה ממוטטת מעייפות אחרי שילדה תינוקת שלא נותנת לה לישון. הגבר, שממשיך לנהל את חיי החברה הגבריים שלו, מושעה מעבודתו אחרי שבהתקף של אקסטזה שיכורה הוא נישק כתבת טלוויזיה בשידור חי והואשם בתקיפה מינית. הוא יושב לכתוב ספר שהוא מכתב ההתנצלות שלו מכל הנשים שהוא הכיר, וכדי לעשות זאת שוכר בייביסיטר, שאמורה לתת לו ולאשתו קצת זמן חופשי, אבל בעצם חושפת את חוסר התפקוד שלהם, ואת תפיסות העולם המיושנות שבתוכן כלואה הזוגיות הבורגנית. יש ממד סאטירי לסרט, שכולל הברקות קולנועיות בשפע, אבל הוא גם כתב הגנה לשוביניזם גברי.
המוזיקלי: "הללויה: ליאונרד כהן, מסע, שיר"
הסרט התיעודי היפה הזה הוא, למעשה, ביוגרפיה של שיר. יוצרי הסרט מספרים את סיפורו של השיר "הללויה", שנכתב במשך שבע שנים, הוקלט ב־1984 ונשכח מיד אחרי שיצא לאור באלבום שכלל לא הופץ באמריקה. רק כשזכה לשלל גרסאות כיסוי משנות התשעים ואילך, מג'ון קייל ועד "שרק", הוא הפך לאחד משירי התפילה המוכרים בעולם, שגם הזניק מחדש את הקריירה של כהן. זה קצת כמו פרק בן שעתיים של הפודקאסט "שיר אחד", שעל הדרך מספק גם ביוגרפיה מסודרת ומאורגנת של כהן עצמו, והיחס המשתנה שלו לדת, רוחניות, תפילה ויהדות — כולל קטע מהופעתו באצטדיון רמת גן ואפילו ראיון שלו ל"ערב חדש".
קלאסיקה ישראלית: "חור בלבנה"
במסגרת הקלאסיקות המשוחזרות יוקרן סרט הביכורים של אורי זוהר, שנוצר בהשראת הקולנוע הבריטי הפרוע של ריצ'רד לסטר וטוני ריצ'רדסון מחד, והקולנוע האוונגרדי הניו־יורקי של ג'ונס ואדולפוס מקאס מאידך. הסרט היה אמור להיות אוסף מערכונים בסגנון חופשי, אבל זוהר היה במאי נטול משמעת והסרט המבולגן הזה מציג המון בלגן ורעש, שמחביאים גם המון פנינים, הברקות ובדיחות טובות.