מתווה הנשיא מותיר את הדמוקרטיה על כנה

הנשיא הרצוג מיסגר את המתווה שלו כ״מתווה העם״, כמתווה המבטא הסכמה רחבה בציבור. את תכניו הוא מיסגר כמשקפים את טובת המדינה ולא את טובת הפוליטיקאים. כלומר, מי שיתנגד – פועל בניגוד לאינטרס הציבורי. והוא בהחלט צודק.

בכך צד הנשיא שתי ציפורים. את הציפור הערכית-ציבורית של מתן גב וגיבוי לישראל הדמוקרטית. ולצידה, הוא ממקם את עצמו בהיסטוריה כמי שמוכן ליפול על החרב הנכונה. כמי שהביע עמדה, נכונות וניסיון להושיע את ישראל מהקרע הנורא מבלי לוותר על צו מצפונו ועל המצפן הדמוקרטי. בנאומו הקודם הניח את התשתית הראויה לטעמו כבסיס למתווה. הערב הוא שם על השולחן את המתווה המגובש. מתווה שעל פניו נראה כמחלק סוכריות לשני הצדדים. כך למשל:

בוועדה לבחירת שופטים: ביטול הווטו של השופטים, ומצד שני שלילת כוחו של הרוב הקואליציוני למנות.

חוקי יסוד: ביטול כוחו של העליון לבטל חוקי יסוד, ומצד שני בניית מסלול מפרך ונוקשה יותר לחקיקתם.

המשילות: חיזוק המשילות באמצעות החלשת עילת הסבירות, ומצד שני עיגון העצמאות והיעדר פוליטיזציה של היועצים המשפטיים.

החרדים: הסדרת השירות הצבאי אל מול אימוץ ערך השוויון למגילת זכויות האדם.

לא בכדי כותרת המשנה ל״מתווה העם״ הוא ״אף צד לא יוצא מנצח״. האסטרטגיה של הרצוג היא סימטריה, כאשר הסימטריה הזו מותירה בחוץ את הקיצוניים בשני הצדדים - את ״קיצוניי״ הדמוקרטיה והדיקטטורה. הטרגדיה שלנו היא ששני מובילי ההפיכה המשטרית, שר המשפטים יריב לוין וראש ועדת חוקה שמחה רוטמן, נמנים גם הם על הקבוצה הזו.

חשוב לזכור: המתווה הזה איננו מוצע במסגרת של דיון חוקתי מסודר להסדרת היחסים בין רשויות השלטון. הוא נועד לבלום ריצת אמוק של מדינת ישראל אל תוך התהום. אל חורבן הדמוקרטיה, הרס הכלכלה, הביטחון הלאומי ומעמדה הבינלאומי. אימוץ המתווה כלשונו, כמכלול, בהחלט יבלום את ההתאבדות הזו. במונחים דמוקרטיים של הכרעת הרוב ניתן להעריך שרוב מכריע בציבור, בכנסת, בקהילות הכלכליות, בקהילה המשפטית (כולל נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה) חותם עליו. הבעיה היא שההכרעה תיפול בציר המשולש – נתניהו, משפחתו והצמד לוין-רוטמן. המים הצוננים שמיהרו לשפוך על המתווה מזכיר הממשלה יוסי פוקס וחלק מהשופרות, ולעומת זאת, הברכות – המסוייגות יותר או פחות – מהצד השני, מלמדים שהמתווה נטוע בעיקרו בצד של המחאה ולא של הקואליציה.

מתווה הנשיא מותיר את הדמוקרטיה על כנה. מצד אחד, הוא מנסה לחזק את המשילות על חשבון הביקורת השיפוטית, ומן הצד השני הוא מותיר את עצמאות המשפט ואת בסיסי ההידברות בוועדה לבחירת שופטים. לא בכדי ההשתלטות על הוועדה הייתה היעד הראשון של הפיכת לוין-רוטמן שצבועה כולה בשנאה ותיעוב למוסדות המשפטיים הקיימים – העליון והייעוץ המשפטי לממשלה. מתווה הרצוג מבקש להציל אותם בתמורה לכמה חיזוקי משילות שלא בעבורם יצאו שני קבלני ההפיכה למשימתם מתודלקים במוטיבציה מטורפת להפוך את המשטר.

מתווה הרצוג לא לוקח בחשבון את המטרות האמיתיות של הממשלה הנוכחית: חיזוק צביונה ההלכתי של המדינה ופתרון בעיות אישיות של שני ראשיה נתניהו ואריה דרעי. מתווה הנשיא לא מתייחס למצבור החוקים שתופסים טרמפ על חוקי ההפיכה ומקודמים במקביל אליה בהצעות חוק פרטיות מופקרות שמשוגרות מבלפור. להרצוג יש פתרונות לא רעים להסדרת היחסים בין הרשויות, אבל אין לו פתרונות אמיתיים למניעיה של הרשות המבצעת - לסרס ולהרוס את שתי אחיותיה כדי לקדם יעדים אישיים-הלכתיים-סקטוריאליים של בכיריה. של נתניהו ודרעי, של סמוטריץ׳ ובן גביר, של החרדים.