כשארצות הברית מרסנת - אפריקה נאנקת

לא מספיק מדגישים את זה, אבל כשכלכלה גדולה כמו ארצות הברית מוצאת עצמה בתהליך של העלאות ריבית חדות, גם שאר העולם סובל מכך – שלא בטובתו.

כולם יודעים שהריבית בארצות הברית עלתה בעוצמה בשנה האחרונה כדי לבלום את האינפלציה המזנקת. אחת התוצאות שנלוו לכך אשתקד – התחזקות של הדולר, במיוחד מול מטבעות של שווקים מתעוררים.

וכאן נוצרת בעיה. אם מדינות מפותחות כמו ארצות הברית, גוש האירו, בריטניה, קנדה ואחרות עומדות מול שנה-שנתיים של דשדוש וצמיחה אפסית, ואם סין הגדולה עדיין לא הוכיחה שהיא חוזרת לצמיחה הגבוהה שאפיינה אותה טרם פרוץ הקורונה, הרי הצמיחה העולמית תצטרך להגיע מהשווקים המתעוררים. אז נכון שסין (על אף שרק החלה להתאושש) והודו לבדן יהוו השנה יותר ממחצית הצמיחה העולמית, אך מה יהיה על המדינות האחרות והאם פתרון המשבר בארצות הברית יגרור משבר חדש בשטחן?

לפי בלוג שפורסם לאחרונה באתר קרן המטבע הבינלאומית, לפחות בכל הקשור למדינות אפריקה, התשובה עלולה להיות חיובית. אם ניקח בחשבון את ההשפעה הגוברת של סין ביבשת, ולנוכח מאבק הסחר בינה לבין ארצות הברית, צריכה האחרונה לקחת זאת בחשבון (ומן הסתם עושה כן).

מכל מקום, לפי הבלוג רוב המטבעות של מדינות היבשת נחלשו כנגד הדולר וכתוצאה לחצי האינפלציה שם החריפו. המחברים מסבירים כי פיחות של אחוז אחד ביחס לדולר מוסיף לאינפלציה השנתית הממוצעת באזור 0.2 אחוז. יחס גבוה של 1 ל-5. לפי הנתונים, בשנה שעברה עמד הפיחות הממוצע של מדינות אפריקה על 8% (אם כי השונות בין המדינות גבוהה מאוד).

אחת הבעיות שהדבר מציב לרשויות היא שלמעשה כמעט אין להן אפשרות להתמודד עם התופעה. זו אינפלציה שהן "מייבאות" לשטחן לא מרצונן. בגדול, הן סובלות מתיאבון סיכון מופחת של משקיעים זרים בתקופה זו של אי וודאות ומרצון של המשקיעים להצטייד באג"ח של ממשלת ארה"ב. לא זו בלבד שהן בטוחות יותר (כן, כן, גם כשכולם מדברים על תקרת החוב של ארצות הברית ושואלים אם היא תיקלע ל"חדלות פירעון טכנית"), הן גם מציעות ריביות שוק שלא נראו שנים ארוכות. משקיעים רבים מעדיפים פשוט "לנעול" את הריביות הללו ולחכות שהכלכלה הגלובלית תתאושש.

אלא שהמדינות המפותחות משפיעות לרעה על שווקים מתעוררים בכלל ועל שוקי אפריקה במקרה זה גם במישרין. הן פשוט מייבאות פחות. וכמובן, מלחמת אוקראינה לא הוסיפה בריאות לשוק הסחורות המתייקר.

מחברי הבלוג מציינים כי למדינות היבשת בעיה נוספת – יש להן חובות גדולים וגירעונות תקציביים גבוהים בהרבה ממה שמקובל במדינות המערב. נתח ניכר מהחובות הללו הוא במט"ח וחלק גדול ממנו נקוב בדולר. כך חלק גדול יותר מהמקורות שלהן הולך להחזר חובות ולא לצמיחה והשקעות והחובות הללו גדלים בגלל פיחות המטבעות המקומיים.

במאמר מוסגר – הנה אחד היתרונות של ישראל. אצלנו החובות מוחזקים יותר על ידי תושבים מקומיים והם מגוונים יותר. קרן המטבע הבינלאומית ציינה זאת לטובה בדוח האחרון שלה עלינו.

ויתרון נוסף שלנו – היקפים עצומים של יתרות מט"ח שהצטברו בשנים האחרונות. בנק ישראל תמיד יוכל למתן פיחות של השקל (נניח עקב הסלמה ביטחונית חמורה, חלילה, או חזרה לחקיקה המשפטית והמחאות) על ידי כך שימכור נתחים מהיתרות, ויחזק את הביקוש לשקל. באפריקה הכלי הזה מוגבל – יש להם מעט מאוד יתרות. וכשקשה גם להעלות ריבית בגלל ההאטה ביבשת – הרשויות שם בבעיה.

אז מה זה אומר? שאין למדינות אפריקה הרבה מה לעשות מול היחלשות המטבעות שלהן? מסתבר שכן. המחברים כותבים שהן צריכות לתת למטבע לנוע לפי כוחות השוק ולהדק את המדיניות המוניטרית עד שתתחיל להשפיע.

הפתרון, לדבריהם, יגיע מהממשלות. הן תצטרכנה למצוא דרכים להקטין הוצאות וגירעונות בלי לפגוע בצמיחה.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות