איצטדיון איתיחאד עם כרזת האליפות של סיטי | גטי
מנצ'סטר סיטי שוב אלופה: אי אפשר להתחרות נגד הכסף הגדול של אבו דאבי
סיטי, שזכתה אתמול באליפות השלישית ברציפות שלה, היא פרויקט ספורטיבי נדיר אבל גם סמל לריקבון המוסרי שפושה בכדורגל האירופי; היריבות שלה יכולות לעשות הכל נכון - אבל זה פשוט לא מספיק מול ההתנהלות השערורייתית של המועדון
בין 2017/18 ל-2021/22 ארסנל סיימה במרחק של כמעט 28 נקודות בממוצע ממנצ'סטר סיטי. הפער השנה צפוי לעמוד על 10 - כך שההתקדמות תחת מיקל ארטטה היא אמיתית ומשהו להיות גאה בו כאוהד ארסנל. ואולם עבור אוהדי רוב הקבוצות שרואות עצמן כמועמדות לאליפות - זו עונה כמעט מייאשת. בתחילת העונה נראה היה שמנצ'סטר סיטי מתקשה לשלב את ארלינג הולאנד בסגנון המשחק שלה, נראה היה שהם יעדיפו להתרכז בליגת האלופות ובכל זאת, אליפות שלישית ברציפות זה משהו שקרה רק שש פעמים בהיסטוריה של ליגת הכדורגל האנגלית. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
מאז התיקו 1-1 מול נוטינגהאם פורסט ב-18 בפברואר השנה, סיטי ניצחה 11 משחקים רצופים בליגה, כולל נגד ארסנל, והבטיחה את האליפות. התותחנים אולי היו צריכים לקחת יותר נקודות באפריל, אבל שלוש פציעות של שחקני הרכב והמפלצת שנשפה בעורפה יצרו לחץ שהכריע את הקבוצה הכי צעירה בליגה.
וארסנל, כמו ליברפול ומנצ'סטר יונייטד לפניה, גילתה שעונות שיא של המועדון לא מספיקות מול המכונה בתכלת של פפ גווארדיולה. בשליש האחרון של העונה, סיטי הובילה בשני שערים פי 50 יותר זמן מאשר היתה בפיגור (10 דק'). זו דומיננטיות מפחידה.
אמש זכתה מנצ'סטר סיטי באליפות השלישית שלה ברציפות - הקבוצה החמישית בהיסטוריה שעושה זאת בכדורגל האנגלי (האדרספילד, ארסנל, ליברפול ומנצ'סטר יונייטד עשו זאת - יונייטד פעמיים). זו האליפות החמישית של סיטי בשש השנים האחרונות. מספר הנקודות הממוצע שלה בעונה בשנים הללו עומד על 91.6. זה נתון לא נורמלי לחלוטין.
ב-2003/4 ארסנל הפכה לקבוצה הראשונה בליגה הבכירה באנגליה שמסיימת עונה של 38 משחקים ללא הפסד. היו לה 90 נקודות - שתי נקודות פחות מהשיא של הפרמיירליג בזמנו, 92 של מנצ'סטר יונייטד מעונת 1993/94. עונה של 90+ נקודות היתה עניין נדיר מאוד. גם אחרי שז'וזה מוריניו, עם סגל שבנוי מהשחקנים הכי טובים שהכסף חסר התקדים של רומן אברמוביץ' היה יכול לקנות, השיג 91 נקודות ב-2005/06.
מ-1888/89 ועד 2018/19 רק קבוצה אחת השיגה 90 נקודות או יותר ולא זכתה באליפות - לידס יונייטד ב-1970/71. מאז שהכסף של אבו דאבי התחבר לגאונות של גווארדיולה, ליברפול הפסידה את האליפות פעמיים עם 90+ נק' - פעם אחת עם 97 נק' ופעם אחת עם 92 נק' (בכל עונה אחרת היו זוכים באליפות). סביר להניח שגם אם ארסנל היתה מגיעה העוונה ל-90' נק' לא היתה זוכה באליפות.
החלק המתסכל ביותר הוא שארסנל לקחה 81 נקודות מ-35 המשחקים שלה נגד שאר הקבוצות וסיטי לקחה 82 נק' מ-34 משחקים. כלומר, גם אם ארסנל היתה מנצחת עוד 2-3 משחקים, היא היתה מפסידה את האליפות בשני משחקים נגד מנצ'סטר סיטי (2-7 בסיכום שני המשחקים).
אין בכלל ספק שמנצ'סטר סיטי היא קבוצה ברמה הכי גבוהה שנראתה בהיסטוריה של הכדורגל. פרויקט ספורטיבי מרהיב. להרכיב סגל כמו של סיטי - בו יש לפחות שני שחקנים ברמה הגבוהה ביותר בכל עמדה - זו משימה לא קלה גם במשחקי מחשב, אבל צ'יקי בגיריסטיין, המנהל הספורטיבי, ופראן סוריאנו, המנכ"ל - עשו זאת. ולגרום לכולם לשחק כדורגל כל כך משובח וקולקטיבי כמו שסיטי משחקת זו תוצאה של עבודת אימון מדהימה של גווארדיולה וצוותו הגדול.
אבל פשוט אי אפשר להתעלם משני אלמנטים גדולים בהצלחה של מנצ'סטר סיטי. ראשית, זה פרויקט ספורטס-וושינג עצום או כפי שעמותת אמנסטי אינטרנשונל תיארה אותו כך: "אחד מהניסיונות חסרי הבושה הגדולים ביותר לכיבוס התדמית דרך הכדורגל. אבו דאבי היא מדינה המפרה זכויות אדם, מנצלת עובדים זרים ושולחת אזרחים לכלא ללא סיבה".
שנית, נגד סיטי יש 115 אישומים על הפרות תקנות וחוקי הפייר פליי הפיננסי של הפרמיירליג. בין 2009 ל-2018, התקופה בה העושר של אבו דאבי הפך את הקבוצה השנייה של מנצ'סטר לקבוצה הטובה באירופה, אופיינה בכך שסיטי רימתה את היריבות שלה. ההוכחות לכך שמנצ'סטר סיטי ניפחה הכנסות מחסויות עם כסף של אבו דאבי הן בלתי ניתנות לוויכוח. עובדי המועדון מודים בזה במספר רב של מיילים שהודלפו. יש גם מספיק ראיות לכך שמנצ'סטר סיטי הצליחה לצמצם את תקציב השכר שלה (וכך לעמוד בתנאי הפייר פליי) עם תרגילים פיננסיים לא כשרים - כולל תשלום "זכויות תדמית" דרך אנשי קש ותשלום דרך קבוצת האם CFG (סיטי פוטבול גרופ) שיש לה עשרות קבוצות אחרות בבעלותה ברחבי העולם.
נכון, הרשויות - הפרמיירליג ואופ"א - איפשרו לסיטי להפר את הפייר פליי הפיננסי, אבל סיטי לא רימתה רק אותן. היא רימתה את היריבות שלה, שעמדו בתנאי הפייר פליי הפיננסי והוגבלו מאוד על ידם. זה סימום פיננסי פר-אקסלנס.
הסנגורים של מנצ'סטר סיטי - בתקשורת ובבתי המשפט - טוענים שמנצ'סטר סיטי לא הוציאה יותר כסף מאשר היריבות שלה, אבל זו טענה שפשוט אי אפשר להאמין לה - בגלל הדו"חות המבושלים והרמאות הכללית.
למשל, רשמית, סיטי רכשה את ארלינג הולאנד מדורטמונד במחיר מציאה, 51 מיליון ליש"ט, אבל זה רק בזכות סעיף שחרור נמוך שסוכנו לשעבר כלל בחוזה מול דורטמונד. עבור הסעיף הזה הסוכן קיבל מסיטי עמלה בסך 35 מיליון ליש"ט, ואביו של הולאנד קיבל עמלה בסך 25 מיליון ליש"ט - כלומר, סיטי שילמה תמורת הולאנד לפחות 111 מיליון ליש"ט. ואפילו זה אינו הכסף הגדול, כי היא צפויה לשלם להולאנד עצמו 220 מיליון ליש"ט ל פחות בחמש השנים הבאות. עלותו בפועל תהיה לפחות 330 מיליון ליש"ט - סכום חסר תקדים אפילו בפרמיירליג. אף קבוצה לא יכולה לשלם סכום כזה עבור שחקן אחד ולעמוד בתנאי הפייר פליי הפיננסי.
בתחילת העונה אמר יורגן קלופ, מאמן ליברפול, את מה שכולם חושבים: "יש לסיטי את הקבוצה הטובה בעולם, ועכשיו הם צירפו את החלוץ הטוב בעולם - בלי לחשוב כמה הוא יעלה, פשוט כי הם יכולים להוציא כמה שהם רוצים. אנחנו לא יכולים להתנהל ככה. שלושה מועדונים בעולם יכולים לעשות מה שבא להם מבחינה פיננסית (סיטי, פריז סן ז'רמן שבבעלות קטאר, וניוקאסל שבבעלות ערב הסעודית, א"ד). על ניוקאסל אומרים עכשיו ש'אין להם תקרה', וזה נכון. אנחנו, לעומת זאת, צריכים לשקול היטב מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. ואז אתה מתחרה מול קבוצות כאלה, ואין לך מה לעשות נגדן".
הוא צודק. והייאוש לא נעשה יותר נוח. קבוצה כמו ליברפול התנהלה בצורה מופתית במסגרת היכולות הכלכליות שלה. היא הגדילה את ההכנסות, עשתה רכישות מעולות בזכות השקעה כבירה במחלקת אנליטיקס חדשנית, בנתה מחדש את מחלקת הנוער וזה הספיק רק לאליפות אחת. השדרה הניהולית המקצועית, בראשות המנהל הספורטיבי מייקל אדוארדס, עזבה את המועדון בשנה האחרונה וסביר להניח שזה קשור לכך שזה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית לבנות שוב קבוצה שתתחרה ראש בראש עם סיטי במשך כמעט חצי עשור.
ארסנל עומדת בפני גורל דומה. היא יכולה לעשות הכל נכון. לשבור שיאי רכש בצורה חכמה, לגדל שחקני על באקדמיה שלה, לגייס ספונסרים ענקיים, למלא את האצטדיון מדי משחק - אבל זה פשוט לא יספיק נגד רמאים עם כל הכסף בעולם.