אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אני לא גנב יותר מאף אחד אחר" צילום: יובל חן

"אני לא גנב יותר מאף אחד אחר"

"כמו הכלכלה, גם התרבות מבוססת על יושר ושקיפות לצד ערמומיות ועבריינות, שהכרחיות בשביל שדברים יעבדו", אומר הצייר דוד ריב, מבכירי האמנים בישראל. בתערוכתו החדשה "החנות של דוד הגנב" הוא מתעסק במוקד כוח חדש: הפוליטיקה וההיררכיה בשדה האמנות, מפנה זרקור לאמניות שחיו בצל גברים מצליחים (כולל אשתו) ובא חשבון עם המורה שלו מהתיכון, רפי לביא

24.11.2021, 08:09 | דנה גילרמן

שני ציורים בולטים בתערוכתו החדשה של דוד ריב בסדנאות האמנים בתל אביב. הראשון הוא דיוקן בשחור לבן של האמן רפי לביא והשני, "החנות של דוד הגנב", שעל שמו קרויה התערוכה. המשפט מופיע ככיתוב בפינה הימנית של ציור בשחור־לבן. "לקראת סוף הציור ראיתי שיש מקום ריק בצד ימין. מה אני אעשה עם המקום הריק? בלי כוונה מיוחדת, באופן מאוד אינטואיטיבי, כתבתי את זה ואמרתי ׳יופי. אני אקרא כך לתערוכה הבאה'. כלומר זה לא איזה סוג של החלטה מודעת׳". 

על פי הבנתי החנות זה הסטודיו, דוד הגנב זה דוד הצייר, ואתה טוען שזה משפט לא מכוון?

"כן. לא משהו מתוכנן. אני אוהב את זה, קודם כל זה מתעסק בכל העניין של מציאות הבנויה על תרבות וכלכלה. אלו מבוססות מצד אחד על יושר ושקיפות ומצד שני על אלמנט של ערמומיות ואולי אפילו עבריינות מסוימת, שהיא הכרחית בשביל שדברים יעבדו. מה שאני אומר זה שבקפיטליזם העכשווי יש סתירה פנימית — שמעניינת אותי".

דוד ריב על רקע ציורים בתערוכה החדשה. "לאשתי היה קל יותר כאמנית לולא היתה נשואה לי. נשים עדיין נמצאות בצל גברים, אך לשמחתי פחות", צילום: יובל חן דוד ריב על רקע ציורים בתערוכה החדשה. "לאשתי היה קל יותר כאמנית לולא היתה נשואה לי. נשים עדיין נמצאות בצל גברים, אך לשמחתי פחות" | צילום: יובל חן דוד ריב על רקע ציורים בתערוכה החדשה. "לאשתי היה קל יותר כאמנית לולא היתה נשואה לי. נשים עדיין נמצאות בצל גברים, אך לשמחתי פחות", צילום: יובל חן

ומה אתה גנבת?

"אני לא חושב שאני יותר גנב מאף אחד אחר. בחברה שלנו כולנו נועדנו להיות לא־ישרים כפי שהיינו רוצים, מכיוון שהתרבות הכלכלית היא כזו".

בכל זאת, אולי אתה גנב דימויים כי מרבית הציורים שלך מבוססים על דימויים של אחרים?

"הדימוי שאני משתמש בו כצייר הוא תמיד דימוי שהשתמשו בו קודם. האפשרות למקוריות אמיתית באמנות היא קטנה וחלקית".

ריב, 69, מבכירי האמנים בארץ שבין היתר זכה בפרס דיזנגוף ובפרס רפפורט, מרבה להציג ציורים המציגים את העוול המתמשך של הכיבוש. מ־2005 הוא מתעד  הפגנות בשטחים, מנקודת המבט של הפלסטינים, מעלה ליוטיוב ומציג אותם בתערוכות לצד ציורים שיצר בעקבותיהם. בתערוכה הנוכחית — לצד הסרטונים והציורים הפוליטיים — הוא מתעסק במוקד כוח חדש: הפוליטיקה וההיררכיה בשדה האמנות.

זה מתבטא בסדרת פורטרטים בשחור־לבן, שבה מופיעים אמנים ואמניות מוכרים. לצד ציור של האמן היהודי ליאון גולוב ואשתו ננסי ספירו מוצג ציור של לי קרסנר (שהיתה בת זוגו של ג׳קסון פולוק). כמו ספירו גם קרסנר יצרה שנים רבות בצלו של בעלה ורק בשנים האחרונות שתי האמניות המצוינות האלו זוכות ליותר ויותר הכרה.

הציור "פרחי שקדיה" של ריב, צילום רפרודוקציה: מידד סוכובולסקי הציור "פרחי שקדיה" של ריב | צילום רפרודוקציה: מידד סוכובולסקי הציור "פרחי שקדיה" של ריב, צילום רפרודוקציה: מידד סוכובולסקי

זה קשור לסיפור האישי שלך ושל מיכל גולדמן, בת זוגך, שהיא ציירת?

"אני מתאר לעצמי שיתכן שלמיכל היה קל יותר לולא היתה נשואה לאמן. עדיין נשים נמצאות בצל הגברים, אבל היום, לשמחתי, פחות". 

בהמשך מוצגים שני ציורים נוספים: של אביבה אורי ורפי לביא. "למרות שאביבה אורי בעיני היא אמנית מעניינת הרבה יותר הנוכחות שלה הוצנעה לצד רפי", אומר ריב. "אני לא יודע מה קרה שם בדיוק. אבל רפי לביא בכל מקרה היה הרבה בעניין של יחסי כוח והרבה מהעבודה שלו והכתיבה שלו היו עם אג׳נדה מסוימת פוליטית".

זה נשמע כמעט אישי.

"רפי לביא היה המורה שלי בתיכון. בגיל 16 היה לי ריב איתו ומאז פגשתי אותו רק פעם אחת אחרי הצבא. הייתי בחו"ל, חזרתי לארץ, הראיתי לו שקופיות של ציורים שלי. הוא אמר ׳אמיל נולדה עשה את זה יותר טוב׳ והוסיף ׳יש לי רק עצה אחת בשבילך, אל תלך לבצלאל׳. הלכתי לבצלאל ומאז הוא לא דיבר איתי, ולא היה לי שום קשר איתו מלבד ביקורות קשות מאוד שהוא כתב על תערוכות שלי". 

את הביקורת הקשה לא חסך לביא גם בכתבה שפרסמה דליה קרפל ב"הארץ" ב־2002. "אני עדיין חושב שהוא צייר גרוע", אמר לקרפל. "עמדתו צבועה, כי בצד הציור הכביכול פוליטי שלו, הוא מצייר ציורים מתחנחנים למכירה". במרחק השנים משיב ריב "הכתיבה הביקורתית שלו היתה כלי שבאמצעותו קירב והרחיק את מי שרצה".

אבל לביא תמיד התנגד לאמנות פוליטית ישירה, מה שאתה מייצג כבר שנים.

"אם היה מתאים לו הוא היה כותב דברים טובים. לא התאים לו אז הוא כתב דברים רעים. יחד עם זה, כמובן, היו לו גם זכויות. למרות שהוא ייצג כוח גברי מסוים, עדיין הוא קידם הרבה מאוד אמניות". 

אגב, על מה רבתם?

"הוא רצה שאשתתף באיזו תערוכה קבוצתית ואני חששתי. אמרתי לו שאני חושב שהעבודה תיפגע אז הוא אמר ׳אתה סנוב׳. למחרת אמרתי לו ׳לדעתי אתה לא מורה טוב׳ וזהו. זה חיסל את היחסים בינינו".

דיוקן של רפי לביא, על פי צילום של אלקס ליבק דיוקן של רפי לביא | על פי צילום של אלקס ליבק דיוקן של רפי לביא, על פי צילום של אלקס ליבק

הוא היה מורה לא טוב?

"לא, הוא היה מורה טוב".

חשבת להתנצל?

"למה שאתנצל? תראי, מה שהוא עשה אז היה דבר ששבר מבחינתי את החוזה בין מורה לתלמיד. בתור תלמיד שלו אני לא חייב להציג איפה ומתי שהוא אומר". 

בתערוכה ריב מרגיש צורך לחשוף משהו מטיבו המניפולטיבי של עולם האמנות, כמו גם של האמנות עצמה. "אמנות זו יצירת תמונה", הוא אומר, "וזה בא לידי ביטוי בשיבוש שיצרתי הפעם גם בציורים הפוליטיים". ובאמת, בחלק מהם, כמו בציור היפה "פרחי שקדיה" פורץ הטבע לפריים, מכסה כמעט את כל הבד ומעלים את המפגינים, ציור אחר, "פסטורל", מכוסה שכבה של רישום בקו שחור ומבליט חלקים בדימוי. זה פחות הציור המוכר, הישיר, הנאמן לפריים התיעודי. ש בו משהו קולאז׳י, שִכבתי, שמדגיש את העובדה שזה ציור ולאו דווקא המציאות. "השילוב הזה גם מספר אמת אבל אפשר גם לומר שהוא חוטא לאמת", הוא אומר. "כל ייצוג מספר אמת וחוטא לה".

זה לא משהו שהופיע בעבר בציורים הפוליטיים שלך.

"לא. מהבחינה הזאת הם מורכבים. הם כוללים גם הפשטה ונוף. זה כבר לא ציור בעקבות דימוי, אלא ציור שהחל בדימוי והצטרף אליו משהו חדש. עם הגיל נקודת המבט מעט משתנה במובן הזה שדברים שונים קרובים יותר: כמו טבע ומלחמה. בעיר אנחנו חיים בתוך הטבע וכך גם המלחמה מתרחשת בתוך הטבע. זו מציאות שמתרחשת בו זמנית".



שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות