אורן הלפרין ומגי הלפרין | צילום: יח"צ
סכסוכי בעלי מניות בחברות משפחתיות
רוב החברות בישראל, ובעולם בכלל, הן חברות משפחתיות. כלומר, חברות שבני משפחה אחת או יותר הם בעלי השליטה בהן מבחינת האחזקות במניות החברה, איוש כהונת הדירקטורים וגם מחזיקים במשרות ניהוליות בכירות בהנהלת החברה.
הכוח של החברות הללו הוא בעובדה שיש להן "בעל בית" שמרגיש מחובר ומחויב לעסק ובני משפחה נוספים שצמחו אל תוך העסק ומבחינתם הוא "נחלת אבות" והמקום בו יבנו את העתיד שלהם ושל משפחותיהם. בחברה משפחתית כזו כשמתעוררת בעיה לא מתחילים לחפש מקום עבודה חלופי אלא מכפילים מאמץ בניסיון לשפר ולתקן.
החיבור הרגשי העמוק והתחושה שזה עסק "שלנו" היא גם המוקש המסוכן ביותר. כל עוד מדובר במייסד, היתרון ברור והסיכון עדיין לא מתממש. עם כניסת הדור השני והשלישי, מתעוררים ניגודי עניינים, מחלוקות ומאבקי אגו. לא לחינם רוב מוחלט של החברות המשפחתיות לא שורדות את כניסת הדור השלישי.
ה"חברה המשפחתית" שאנחנו עוסקים בה אינה מוגדרת בדיני החברות. אנחנו משתמשים במונח הזה כשאנחנו מטפלים בחברה שמספר בני משפחה הם בעלי מניות, דירקטורים או עובדים בה.
"בן משפחה" – לצורך הדיון שלנו הוא כמשמעות המונח הזה בסעיף 2 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995: הגרעין המשפחתי הגרעיני (בני זוג, צאצאים, הורים ואחים).
הסמכות:
ברגיל, סכסוכים בין בעלי מניות בחברה מתבררים בפני בית המשפט המחוזי ומסורים לסמכותו הייחודית. אבל, כאשר הסכסוך מתעורר בין בעלי מניות שהם גם בני משפחה – מתעוררת השאלה מה עילת הסכסוך: האם הוא סכסוך עסקי טהור או שהוא סכסוך במשפחה שמוצא ביטוי בהתנהלות בחברה?
על פי הפסיקה: המונח "עילה" לעניין סעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה שונה ממשמעותו בחיקוקים אחרים. כאן אין הכוונה להצטברות נסיבות עובדתיות שמקימות זכות לסעד, כאן המשמעות היא לגבי המניע שמאחורי הסכסוך. מה הסיבה שהוא פרץ. אם הוא פרץ "בשל" "בגלל" משום" "עקב" סכסוך משפחתי – הסמכות תהיה לבית המשפט לענייני משפחה.
מאפיינים של סכסוך משפחתי:
הפסיקה מביאה דוגמאות לכך שהסכסוך הוא משפחתי באופיו:
• טשטוש הגבולות בין עסקים למשפחה – מינוי למשרות לפי קרבת משפחה ולאו דווקא לפי ניסיון, השכלה או כישורים.
• האם מדובר במשפחה גרעינית או בקרבה רחוקה יותר.
• האם נוצרו קואליציות של פלגים משפחתיים באופן שמספר בני משפחה מעורבים בסכסוך, משני צדדיו.
• האם מעורבים בסכסוך צדדי ג' שאינם בני משפחה.
• האם הסכסוך בחברה התעורר בעטיו של סכסוך משפחתי (ירושה, גירושין, סכסוך בין אחים וכו').
צירוף החברה כצד להליך:
חשוב לזכור, החברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעליה. כמעט בכל סכסוך שבו מעורבת חברה ראוי ורצוי לצרף את החברה כצד להליך. יהא הסכסוך אשר יהא, החברה היא בדרך כלל צד נחוץ בהליך:
• נרצה לקבל ממנה מידע;
• נרצה שיינתנו הוראות לגבי אופן ניהולה;
• נרצה שההחלטות בתיק יחייבו אותה ויחולו עליה.
מכיוון שהחברה אינה "בן משפחה" היא אינה צד טבעי בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה.
לשם כך נועד סעיף 6 (ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה שקובע:
"בית משפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא."
מי שמבקש לצרף את החברה כצד להליך צריך להביא נימוקים מדוע היא נחוצה לצורך בירור התובענה. יש טעם בצירוף החברה. ראשית – מפני שהחברה היא צד נחוץ מהסיבות שמנינו קודם ושנית מפני שאי צירופה מזמין צרות. שני הליכים באותו עניין עלולים להתברר במקביל בפני שתי ערכאות. זה מסרבל ופותח פתח להחלטות סותרות והתנגשות בין ערכאות.
כאשר הצדדים לסכסוך הם בני זוג:
על רוב הזוגות כיום יחול חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."
כלומר, על פני הדברים, בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם אינם שותפים בכל הנכסים שבבעלות מי מהם. יש להם זכות אובליגטורית (החלשה מזכות קניינית) למחצית משווי נכסי בן הזוג, לאחר עריכת ההתחשבנות ביניהם וככל שייוותר עודף לטובתם.
לקביעה הזו יש השלכות דרמטיות מפני שאם המניות רשומות על שם אחד מבני הזוג ואין ראיה לסתור, הרי שמי שאינו רשום כבעל מניות מצוי בעמדת נחיתות. ומדוע? מפני שאמנם, הרישום ברישומי החברה אינו קונסטיטוטיבי; כלומר, עצם העובדה שאדם אינו רשום כבעל מניות אינה חוסמת בפניו את האפשרות להוכיח שהרישום אינו משקף את הזכויות הקנייניות. אך עם זאת, סעיף 176 לחוק החברות, תשמ"ט-1999 מציב בפניו מחסום מפני שסעיף 176 לחוק החברות קובע:
"בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות".
אגב, מרשם בעלי המניות שאליו מתייחס סעיף 176 לחוק הוא המרשם הפנימי שעל החברה לנהל. מעין פנקס פנימי המתנהל ונשמר בחברה ולא הרישום ברישומי רשם החברות.
מי שאינו רשום כבעל מניות – עומד בפני קושי כי על מנת לדרוש את זכויותיו כבעל מניות, זכויות המוקנות לו מכוח חוק החברות, יהא עליו ראשית להיות מוכר ככזה, בהליך נפרד. הכרה כזו יכולה להתבסס על זכות להירשם כבעל מניות, על שיתוף בפועל ועל קונסטרוקציות של שיתוף במניות. הכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה.
בין בני זוג, כשמתעורר צורך בקבלת מידע ושמירה על מצב קיים עד לאיזון הזכויות בחברה, דרך המלך היא לעשות שימוש בסעיף 11 לחוק יחסי ממון שמכוחו ניתן, בין היתר: (1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה; (2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג; (3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג.
יש בפסיקה אזכורים לכך שהסעדים המנויים בסעיף 11 אינם מהווים רשימה סגורה. גם לשונו של סעיף 11 מובילה למסקנה שהסעדים המנויים בו אינם רשימה סגורה שהרי כתוב בסעיף 11 במפורש ש: "ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה".
ואולם, הפעלת סעיף 11 ככלי להתערב בניהולן של חברות כמעט ולא מתקיימת. הגישה של בתי המשפט לענייני משפחה בעניין זה מבטאת חוסר רצון להתערב בניהול. הסעדים שמוענקים מכוח סעיף 11 הם בעיקר הוראות לחיוב החברות או בעליהן להמציא מידע אודות פעילותן וזאת, בעיקר, על מנת שניתן יהיה להעריך את שוויין.
גם כאן, הכרה בבן הזוג שאינו רשום כבעל מניות כמי שזכאי לזכויות של בעל מניות, מכוח שיתוף בפועל או שיתוף קונסטרוקטיבי, יכולה להוסיף על הסעדים מכוח סעיף 11 גם את הסעדים שחוק החברות מקנה ובמיוחד סעיף מכוח סעיף 191 לחוק החברות. הוספת הסעדים הללו לארגז הכלים שמוקנה לצד התובע יכולה להשפיע מאד על אופן ניהול ההליך, משכו ותוצאותיו.
מאת עו"ד אורן הלפרין ועו"ד מגי הלפרין
d&b – לדעת להחליט