אפי נוה הורשע במה שהיה אפשר

1. מבחן בוזגלו הפוך

בסוף אפי נוה הורשע בעבירה כמעט איזוטרית

ראש לשכת עורכי הדין בעבר אפי נוה, שכבר נעלם מחיינו, חזר אתמול בפסק דינה המרשיע של השופטת עינת רון, נשיאת בתי המשפט השלום באזור המרכז. נוה וזוגתו בר כץ הורשעו בשלוש עבירות: יציאה וכניסה מישראל ולישראל שלא כחוק, וקבלת דבר במרמה. בסיום הכרעת דינה מותירה השופטת את הפתח המיטיב של "הימנעות מהרשעה", סוגיה שתעלה במהלך הטיעונים לעונש, ועלולה להיות לה משמעות להמשך הקריירה של נוה כעורך דין.

נוה הוא סיפור גדול שנגמר קטן. בהרשעה איזוטרית על סעיף שאילו לא היה מדובר בנוה ספק אם היה מוגש בו כתב אישום. מבחן בוזגלו במהופך, אם תרצו. מקרה די חריג שבו גונבי הגבול הם מורשי כניסה ויציאה שאינם מנועים מלצאת לישראל ולחזור אליה. פעולות שהשניים הסתבכו בהן עקב טלנובלה אישית, סיפור של פרידות, בגידות, פגישות אהבים נסתרות, פחדים מבת זוג זועמת (שלו) ומשפחה מתנגדת (שלה) וכיוצא באלה.

אפילו ההצגה הגדולה של משפט שוחד נחסכה מאפי נוה ומכולנו. המדינה החליטה שלא להעמיד אותו לדין על שוחד בפרשת מינויה של אתי כרייף לשופטת. אולי בגלל שהמערכת חששה מהתחמושת שנוה היה משחרר במשפט כזה. תחמושת שהיתה חורכת את הוועדה לבחירת שופטים.

נוה איים להעלות לדוכן את חברי הוועדה שיספרו למה הצביעו בעד כרייף, ובתוכם חבר הוועדה משה כחלון שתמך במועמדת לא לפני שיצר עמה קשר בלתי אמצעי.

בכל מקרה, שני הסיפורים של נוה — כרייף וכץ — הם סיפורי נשים. נוה הוא התגשמות התובנה המפורסמת של וודי אלן שאין בגופו של גבר מספיק דם שיכול לזרום בו זמנית גם למוח וגם לאזורים שמתחת לחגורה. כשהדם בתחנה התחתונה הוא לא מגיע לעליונה, ולהיפך.

2. הכל קשור

עבירה טיפשית הדביקה לנוה גם חשד בשוחד

״למעלה מהנדרש״, כותבת השופטת, ״תידון השאלה של המניע של הנאשמים לביצוע המעשים״. נוה וכץ ביקשו להסתיר את הבילוי המשותף בחו״ל מפני אשתו והחוקרים הפרטיים שהפעילה בתוך הליך גירושין מכוער במיוחד.

נוה מסר בחקירתו את המניע: ״אין נגדנו צווי עיכוב יציאה והסיבה היחידה היא שנתוני הכניסה והיציאה מהארץ דולפים ומגיעים לכל מאן דבעי ונעשה בהם שימוש זדוני לרעה במסגרת הליך הגירושין שמתנהל נגדי כשאשתי מקבלת את הנתונים האלה בניגוד לחוק". מתוך הסיפור שמספרים נוה וכץ עולה לכאורה דמותה האימתנית של חני נוה, הפרודה שלוהטת באש הנקמה. אישוש ללהיטותה התקבל בהמשך — כשהעבירה את הטלפונים הניידים של נוה לעיתונאית הדס שטייף כדי שיפוצחו ויתגלו הסודות האצורים בהם. למשל: הקשר עם כרייף.

בתסבוכת כולה נמצאנו עדים להפרות חוק סיטוניות מכל הכיוונים. נוה הוא אחד מהמפירים, אבל בהחלט לא היחיד. סימני שאלה קשים מרחפים גם על פורצי המכשיר וקוצרי יבוליהם ­— חני נוה, הדס שטייף, הפצחן מטעמה וגם רשויות החקירה — המשטרה והפרקליטות.

התוצאה היא שבנוה דבק חשד השוחד, וגם כתב האישום שבו הורשע אתמול. נוה, שתמיד נשים סביבו, הופל בידי שלוש מהן — חני נוה, הדס שטייף וזוגתו בר כץ, שלטובת חרדתם המשותפת מדליפת עצם הנסיעה לחו״ל עברו את העבירה שבגינה הורשעו.

3. האשמת הקורבן

לשיטת נוה, הוא בכלל אדם שנרדף על ידי המערכת

חשוב לשים לב לאסטרטגיות המילוט שנקט נוה אל מול הצונמי שקם עליו. על הראשונה, כבר עמדנו — איום תמות נפשי עם פלשתים, בכל הקשור לחשיפת אחורי הקלעים של הוועדה לבחירת שופטים.

השנייה, הצגת המניע הנקמני שמלובה ומתודלק מהיריבות והטינה האישיות שבינו לבין פרקליט המדינה אז שי ניצן. נוה שיווק את המהלך נגדו כפעולת תגמול של ניצן בגלל שהוא, נוה, התנגד למינויו לבית המשפט העליון.

כרייף, ניצן, ובמי יתמוך נוה למשרה שיפוטית, היו בימים ההם חומר חם. נוה, שועל פוליטי בעל קסם אישי לא מבוטל, מיצב עצמו כאיש החזק במשפט הישראלי. כבעל בריתה של שרת המשפטים איילת שקד, כחבר קרוב של היועץ המשפט לממשלה אביחי מנדלבליט, כמי ששופטים עולים אליו לרגל, כפי שהתברר באותו משדר של "עובדה" שבו הקליט אותם מביישים את עצמם - לטובתו ולטובת הרייטינג של אילנה דיין. באותם ימי הזוהר נוה כבר ראה עצמו כשר בכיר בממשלה שתקים איילת שקד. העניינים התפתחו אחרת. גם מבחינתה של שקד, ובעיקר מבחינתו של נוה.

הוא נפל בגלל ההיבריס, שיקול הדעת הלקוי ושיבוש המצפן האישי. סיפור גניבת הגבול הוא סיפור קלאסי שמשלב טיפשות עם בוחן מציאות בעייתי. לעבור עבירה באזור רווי מצלמות ובקרי כניסה בשר ודם? לעבור עבירה כשאתה אחד מסמלי שלטון החוק במדינה? לעבור עבירה כשאתה יודע שלא רק שי ניצן מחפש אותך? ליפול על שטות כזו?

אל תוך הסיפור הביזארי הזה התנקזו פגמיו של נוה — היהירות, הפזיזות, הנמהרות. כאשר הוא בנה את הקריירה שלו, התכונות האלה נבלעו בתוך הקסם האישי שלו, לצד כוחנות שידע להפגין נגד מי שביקשו לפרסם דברים בגנות מעלליו. למשל, בתביעות הדיבה שהגיש או איים להגיש.

4. העובדות מוסכמות

והאינטרס הציבורי גובר על חוסר התוחלת שבעבירה

השופטת עינת רון, שנכנסה לנבכי הסכסוך המשפחתי, שוללת את ההיגיון מאחורי העבירה: ״מה ביקשו שני הנאשמים להשיג במעשיהם?״, היא שואלת. ומשיבה: ״הם ביקשו למנוע את רישום יציאתה וכניסתה של הנאשמת מישראל, דהיינו עיון ברישומים יגלה כי אינה רשומה כמי שיצאה מישראל ומשכך, הרי על פי הרישומים, לא יצאה לנסיעה זו״. השופטת רון מסבירה לזוג את חוסר התוחלת שבמעשה: ״לא היה באי הרישום וההימנעות מרישום זה כדי להפיג בדבר כלשהו את החשש של הנאשמת מפגיעה פיזית על ידי גרושתו של הנאשם, כפי שמסרה; וכדי להפיג את הפחד המשתק בו היתה שרויה בשדה התעופה.

"יתרה מכך, נקודת ההתייצבות בפני הבקר והמעבר באמצעות אישור המעבר הוא במקום שמפגש כזה בין הנאשמת לגרושה לא יכול להתקיים כלל ועיקר, מפני שהוא מיועד אך לאלה היוצאים מהמדינה והחוזרים אליה חזרה.

"על כן באי רישום ביציאה מגבולות ישראל לא היה להשפיע על חששה של הנאשמת ולו ביקשה הגרושה להתעמת עימה בנתב"ג, כפי שהיא חששה, היה עימות זה מתקיים עוד טרם הגעתם של השניים לנקודת מעבר הגבול״.

לא ברור למה נזקקה השופטת להסביר לצמד־חמד בפרוטרוט כזה את חוסר ההיגיון בהתנהלותם.

ממילא ההרשעה אתמול בבית המשפט נשענת על עובדות חד־משמעיות ודחיית טענות ההגנה מן הצדק למיניהן. במיוחד בגלל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של אדם שנושא בתפקיד ציבורי בכיר, ובמיוחד כשמדובר בתפקיד ייצוגי בליבת מערכת המשפט.