תוכנית מהפכנית של מינהל התכנון תחלק את הארץ ל־25 אזורי תכנון חדשים

תוכנית מהפכנית של מינהל התכנון שנחשפת כאן לראשונה משרטטת מחדש את הגבולות המחוזיים לפי דפוסי התנועה בפועל של תושבים. היא תאפשר לצמצם את המלחמה על אזורי תעסוקה, ותקרב את המגורים למקום העבודה, אבל הצלחתה מחייבת שיתוף פעולה בין ראשי ערים.

מי שיבחן את מחוזות מינהל התכנון הנוכחיים ימצא לא מעט חיבורים מעוותים שאינם משקפים את המציאות. למשל, קריית גת, שתושביה בקשר עם תל אביב והמרכז, חולקת מחוז עם אילת. חדרה שייכת למחוז חיפה שבו גם הקריות, אף שתושביה נעים בעיקר על הציר שבין עירם לערי המרכז ובעיקר נתניה. התוכנית האסטרטגית שמקדם מינהל התכנון מבקשת, בין היתר, לתקן זאת ומציעה מהפכה תכנונית. היא עושה זאת באמצעות חלוקת הארץ ל־25 אזורי תכנון שיהוו שלד שעל בסיסו תתפתח המדינה בעשורים הקרובים.

מטרת־העל של החלוקה הזו היא שיפור איכות החיים על ידי יצירת גישה לכמה שיותר שירותים באותו אזור. תכנון אזורי יאפשר, למשל, לקצר את פרק הזמן שלוקח לכל אדם להגיע מהבית למקום העבודה (יוממות) או לצורך בילוי, קניות או קבלת שירותים על ידי הקצאת שטחים רלוונטים בסמוך ליישובים, לפי הצורך. האזורים סומנו תוך התעלמות מהגבולות המוניציפליים והחלוקה הבירוקרטית למחוזות, אלא בחינה של התנהגות התושבים - לאן הם נוסעים, איפה הם עובדים ובאיזו עיר הם מקבלים שירותים.

התוכנית החדשה נוצרה בשלב הראשון באמצעות מחקר שמבוסס, בין היתר, על סקר סלולרי ומערכת תלתן של משרד התחבורה שמאפשרת לנתח תנועה של תחבורה ציבורית. בשלב השני היה הליך התייעצות ארוך שבמסגרתו אפשר היה להגיש הערות למפת האזורים, כמו גם לסעיפים אחרים בתוכנית. המטרה של ההליך הזה היתה לאתר את מה שמכונה "אזורי תפקוד", כלומר מרכזים עירוניים בדרך כלל, שאליהם ומהם יש תנועה רבה. קבוצה של יישובים שמהם יש תנועה משמעותית לאותו מרכז תפקודי קובצה יחד באותו אזור. בכל אזור אותרו המוקדים העיקריים, תחנות הרכבת, בתי החולים, אוניברסיטאות, אזורי תעסוקה משמעותיים, וכן נמצאו היתרונות היחסיים של כל אזור. כל התכונות האלה ישמשו בעתיד הקרוב לתכנון אזורי שמטרתו היא, בין היתר, צמצום זמן הנסיעה ככל הניתן לחצי שעה מהבית למקומות העבודה ומוקדי המסחר והשירותים.

בשבוע שעבר התוכנית הוצגה לשר הפנים משה ארבל וקיבלה את ברכתו. שלב ההיוועצות עם הציבור ומומחים הסתיים השבוע, ובתוך כמה שבועות התוכנית תוצג למועצה הארצית לתכנון ובנייה ובהמשך לממשלה. המטרה אחר כך היא לייצר תוכניות לכל אחד מ־25 האזורים וזאת לאחר שיבחנו את הצרכים של כל אחד מהם, התשתיות שקיימות ונחוצות, מוסדות מרכזיים, אזורי תעסוקה, והתנועה באזור.

ההליך הזה עשוי לעורר קשיים מול ראשי הערים והמועצות משום שהוא מחייב שיתוף פעולה בין ראשי רשויות, ויאלץ את חלקם לוותר על השאיפות התכנוניות שלהם. הקושי בוויתור כזה הוא בעיקר כלכלי משום שהוא כרוך באובדן הכנסות. מיזמים כמו חוות שרתים או צבירי משרדים ואחרים נולדים כדי לייצר לרשויות נכסים מניבים והכנסות ארנונה. הבעיה היא כמובן שאין צורך בכל כך הרבה יוזמות זהות שכאלה באותו אזור גיאוגרפי.

בניתוח שביצע מינהל התכנון לפני כשלוש שנים נמצא שיש על המדף תוכניות לבניית אזורי תעסוקה ששטחם הבנוי כ־155 מיליון מ"ר, בעוד שעד שנת 2040 יהיה צורך ב־35 מיליון מ"ר נוספים בלבד. משום שאין ביקוש לכל כך הרבה אזורי תעסוקה רוב התוכניות האלה לא ממומשות, אך אי אפשר לבנות שום דבר אחר על שטח שמסומן לתעסוקה. התכנון האזורי יוכל לצמצם את הבעיה הזו ולייעל את השימוש בקרקע, אך כדי שבאמת יצליח, הוא יחייב שיתוף פעולה בין הרשויות והסכמות ביניהן לחלוקת הכנסות.

בשיחה עם "כלכליסט" מסביר מנכ"ל מינהל התכנון רפי אלמליח כי בשלב ראשון התוכניות האזוריות יהיו "מסמכי מדיניות לא מחייבים. אנחנו לא רוצים לשנות את הכללים בבת אחת כדי לא לייצר קונפליקטים. ראשי השלטון המקומי לא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה, לכן חשוב לי קודם כל לשנות את התפיסה. כשנצליח בזה, נוכל לייצר תוכניות סטטוטוריות (שיש להן תוקף של חוק — א"ג)".

אלמליח מסביר כי המטרה היא לייצר מהלך שדומה לאשכולות משרד הפנים שבמסגרתם כמה רשויות מקומיות מתאגדות לצורך שיתוף פעולה כלכלי בתחום השירותים המוניציפליים, חינוך או תשתיות. ההבדל המרכזי הוא שאשכולות נוצרו על בסיס וולונטרי בזכות קשרים בין רשויות מקומיות, אך לא תמיד יש קשר גיאוגרפי בין הערים שחברות באשכול. לעומת זאת, בתוכנית של מינהל התכנון הבסיס הוא קרבה גיאוגרפית ודפוסי תנועה, שיכולים לשמש תשתית לתכנון משותף.

במקביל לתוכנית האסטרטגית במשרד הפנים פועלים למיזוג של המחוזות כך שכל משרדי הממשלה יפעלו על פי מבנה זהה של מחוזות, בעוד כיום לכל משרד חלוקה שונה למחוזות. המטרה היא כי במסגרת המהלך הזה יוטמעו גם אזורי התכנון החדשים, כך שלא ייווצר מצב שאזור אחד יפוצל בין כמה מחוזות.

אזורי התכנון הם חלק מתוכנית אסטרטגית לשנת 2050 שמקדם מנהל התכנון בפעם הראשונה. תוכנית בעלת שם זהה ששנת היעד שלה היא 2040 נולדה בהחלטת ממשלה במטרה לנהל את הגידול במלאי הדירות, שטחי התעסוקה והתשתיות. לעומת זאת, התוכנית שמוביל מנהל התכנון כעת מתווה חזון תכנוני ואינה מסתפקת רק ביעדים כמותיים. המטרה היא ליצור תכנון איכותי, חדשני וצופה פני עתיד.

התוכנית מורכבת משמונה פרקים, המרכזי שבהם הוא זה שעוסק בתכנון אזורי. אך יש גם פרק שעוסק בהיערכות לשינויי האקלים ובו, בין היתר, הנחיות להתמודדות עם העלייה בטמפרטורה; עליית מפלס פני הים, מדבור והצפות. פרק אחר עוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדשות על המרחב, וכן שימוש בטכנולוגיה לשיפור איכות התכנון. כבר בהליך ההכנה של התוכנית השתמשו לראשונה בהליך תכנוני בישראל ב־AI.

פרק נוסף בתוכנית האסטרטגית מסמן מרחבים שמתאימים לשיתופי פעולה עם מדינות שכנות, אם וכאשר יצוצו הזדמנויות כאלה. הקו המנחה לאיתור המתחמים האלה היה השלמה הדדית, כך שישראל תספק לשכנותיה משאב שחסר להן, ותקבל משאבים אחרים. כמו כל התוכנית גם הפרק הזה עוד לא הושלם וכעת נבחנים רעיונות שונים, למשל המשך ואולי אף הגברת הספקת המים לירדן שמצידה תוכל לספק לישראל תשתית לייצור חשמל באנרגיה מתחדשת.