פספסו בענק: ביקורת על הסרט החדש של פיקסאר

"צעצוע של סיפור" מ־1995 — הסרט הארוך הראשון של אולפני פיקסאר, והראשון באורך מלא שהופק באנימציה ממוחשבת — מתחיל מהרגע שהילד אנדי מקבל את בובת הצעצוע באז שנות אור, הדמות האהובה עליו מסרט מדע בדיוני שהוא אוהב.

מרגע שבאז החדשני והעתידני, עם כנפיים מתקפלות ואורות מהבהבים, נכנס לחייו של אנדי, הוא זונח את מי שהיה הצעצוע האהוב עליו עד לפני רגע, וודי, קאובוי של פעם, עשוי בד ולא פלסטיק, ובלי אורות מהבהבים. לא רק החדש הביס את הישן, אלא גם הקולנוע ההוליוודי ההייטקי של ההווה (סרטי מדע בדיוני) דחק הצידה את המערבונים של פעם. חלוצי העבר הארציים פינו את מקומם לחלוצי חלל.

28 שנה אחרי "צעצוע של סיפור" נולד "שנות אור", שהגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע. זה סרט שמעמיד פנים שהוא הסרט שהיה שובר קופות ענק בסביבות 1995 שגיבורו הוא אסטרונאוט בשם באז שנות אור שנהפך גם לצעצוע פופולרי. באז יוצא עם צוותו לחקור כוכבי לכת רחוקים, אך תקלה מבצעית מקרקעת את הצוות על כוכב לכת שלא ראוי להתיישבות. באז שנות אור מנסה למצוא דרך לחלץ את עצמו ואת חבריו משם.

צריך להגיד את זה חד וברור: אין שום סיכוי בעולם שילד בן 10 ב־1995 היה רואה את "שנות אור" והופך את הסרט הזה לאהוב עליו, עד כדי כך שירצה לשחק עם בובת הדמות מתוכו. יש כמה דברים טובים ב"שנות אור", אבל פיקסאר פספסה בשנות אור את המטרה שאליה כיוונה: יצירת סרט הרפתקאות בחלל על הציר שבין "מלחמת הכוכבים" וסדרת הטלוויזיה "באק רוג'רס" — שיהיה בו טעם של פעם, מהסוג שיגרום לילדים ונערים להפוך אותו לסרט פולחן שצופים בו שוב ושוב. פיקסאר היו יכולים ליצור מחווה נהדרת לסרטי האקשן וההרפתקאות של שנות ה־80 וה־90: ספילברג, לוקאס, ג'יימס קמרון, רידלי סקוט. "שנות אור" היה יכול להיות ה”אינדיאנה ג'ונס” של ימינו, כשם שספילברג ולוקאס יצרו את “אינדיאנה ג'ונס” בהשראת סרטי ההרפתקאות של ילדותם, אבל זה לא קרה.

באופן משונה "שנות אור" הוא סרט כמעט נטול הומור ומודעות עצמית, ובאופן מאכזב הוא מנסה להיות סרט מ־1995 אבל עם הרגישויות והזהירות של המאה ה־21, שלא מוכנה להתעלם יותר מנקודות העיוורון של הקולנוע המסחרי של סוף המילניום הקודם.

הבעיה העיקרית של "שנות אור" היא אולפני פיקסאר. הם מתוחכמים מדי לסרט כזה שהיה צריך להיות אינפנטילי. אבל פיקסאר לא יודעים להיות ילדותיים. הם מצטיינים בלעשות סרטים בוגרים על דמויות של ילדים — אך כנראה אין להם מושג איך להפוך דמויות בוגרות לילדותיות. וכך "שנות אור", באופן חריג, הוא סרט עם מעט מאוד רגעים פשוטים של הנאה, כיף והתלהבות.

עם זאת, יש בו דברים אחרים, והם לא רעים. למשל, המסר העיקרי על כך שבאז העצמאי, הסוליסט, מלא האגו, צריך ללמוד לעבוד בצוות כדי לפתור את בעיה. אם זה נשמע מוכר, זה רק כי זה בדיוק המסר של "צעצוע של סיפור".

ויש מסר נוסף והוא דווקא נוגע ללב, אבל מפוספס על הסרט הלא־נכון: בסצנה מוקדמת בסרט (שכמעט זהה לחלוטין לסצנת הפתיחה של "אהבה בשחקים: מאווריק") באז שנות אור מצדיק את שמו וכמעט מצליח להגיע למהירות האור, אבל אז מגלה שטיסה כזו משנה את יחסיות הזמן: הוא נשאר באותו גיל, אבל על כוכב הלכת שעזב עברו ארבע שנים. וכך, באזלא שם לב שהוא מבזבז שנות אור על התכלית הלא נכונה. רעיון מעניין וחשוב, אבל לא לסרט לכל המשפחה של פיקסאר.