המסעדות בשדרות ירושלים ביפו בסכנת סגירה: "יש לנו הכל. רק לקוחות חסר"

משה גלקופ יושב בכניסה לאטליז שלו. ב־30 שנות היכרותנו מעולם לא ראיתי אותו יושב. זו שעת צהריים של אמצע השבוע ומשה יושב. "יש עבודה, אבל היא קשה ורעה. אתה צריך לעשות הרבה יותר משלוחים בוולט, ואין מצב רוח. השדרה נטושה. אין נפש חיה". אחרי 65 שנים "הבשרים של זלמן", המוסד המפואר שהקים זלמן גלקופ, אביו המנוח, בסכנת סגירה. "מזל שיש לי סניף בצפון העיר", אומר משה, "הרכבת גמרה עלינו".

אביו פתח את האטליז אחרי שהגיע לארץ לאחר ששרד את מחנות הריכוז בשואה. הוא התחיל כאטליז שכונתי זול אך הוא מזמן כבר לא כזה. "הלקוחות שלי לא יורדים בכפכפים מהבית, ואין להם איך להגיע", הוא אומר, "הרכבת עוד לא עובדת, אלוהים יודע מתי תעבוד, ולאוטובוסים ורכבים פרטיים אסור לנסוע בשדרה כי היא מדרחוב. נוסעים פה רק אופניים חשמליים ושליחים של וולט שהמשטרה והעירייה לא מרסנות ולא אוכפות עליהם שום חוק. חצי מהחנויות שנסגרו כאן הפכו לדירות. בוא תגיד לי אם באבן גבירול, שגם שם יש עבודות רכבת, מישהו היה נותן להפוך חנויות לדירות. זה מערב פרוע כאן, כי זו יפו". בינתיים הוא עוד פה, יושב בין ערימות הסטייקים, השניצלים ושאר המעדנים שנוספו עם השנים, ומחכה לקונים. אני נזכר בנקניק הפולני שזלמן, אביו המנוח, היה מגניב לי עם קצת וודקה מוקדם בבוקר כשעוד היה חי, ומתאפק לא לבכות.

משה גלקופ באטליז | צילום: ריאן פרויס

הרכבת הקלה היא אולי קלה, אך היא קשה מאוד לעסקים השוכנים בדרכה. אחרי שתחילת הפעילות שלה נדחתה שוב ושוב, בפעם המי יודע כמה, אומרים עכשיו שעוד חצי שנה היא תעבוד. בין משה שיושב בקצה הצפוני של השדרה לאבנר סוויט הממוקם בקצה הדרומי של חנויות האוכל (השדרה ממשיכה עוד הרבה הלאה), שוכן עולם של מוסדות אוכל, ההולך ונעלם בשל המצב הבלתי נסבל שאליו נקלע.

כמה מטרים משם, ב"דלי אלהמברה" החדש יחסית, דווקא יש לא מעט צעירים. "אנחנו מתבססים על השכונה ועל לקוחות שגרים כאן אז אפשר עוד לשרוד", אומרים הבעלים אביאל אלבז ויקיר כנפו. החזון שלהם הוא לקדם תיירות קולינרית בשכונה ומשקים חקלאיים ישראליים. הם עובדים רק עם חומרי גלם מקומיים. "העירייה לא מקלה עלינו לרגל המצב אלא רק מקשה עוד ועוד. האינטרס שלי ושל עיריית תל אביב אמור להיות זהה - רווחת התושבים. בינתיים זה לא נראה ככה". בכל זאת הם ממשיכים להיאחז בחלום ומציעים גבינות של מחלבות רום בגליל, ברקנית ושירת רועים, ירקות של תומר טנא מעין יהב, שמן זית של משק שור וולף ממושב אורות, ויינות מיקבים כמו תל שיפון, אמפורה ופינטו. זה מקום צעיר, מקסים ומעורר תקווה.

“חיים רפאל” של יפו

ממול נמצא קפה גודיק, עוד מקום חדש שפועל רק כמה שבועות. ספק בית קפה ספק קיוסק לקפה. הוא נקרא על שם גיורא גודיק, האמרגן והמפיק האגדי שהעלה לא מעט מחזות זמר באלהמברה הצמוד. קצת מוקדם עוד לדבר על הצלחה בזמן כל כך קצר. חוץ ממנו ומ"דלי אלהמברה", הרוב המוחלט עדיין מורכב מעסקים ותיקים, והם, כאמור, שורדים בקושי. ב"דני הפול", החומוסייה הוותיקה, החומוס־פול עדיין נהדר כמו פעם, אבל העסקים חלשים. בבורקס ז'ק שהוקם בשנת 1936, אותה שממה. באטליז בורצ'ו, הקצבייה הבולגרית בת שנות הדור (מ־1969), חוזרים על אותו פזמון: "הרכבת הרגה אותנו".

בקצה השני של השדרה יושב אבנר סוויט בן ה־70. 40 שנה הוא כאן במעדנייה שלו. רמי כהן, השותף שלו, פרש לפני חמש שנים אבל הוא עוד מתעקש. כשרמי עזב הוא הלך לעבוד בבית מלון אבל אחרי כמה חודשים נשבר, ומצא את העסק עדיין פנוי. "לא יכולתי לדבר עם סירים ועגבניות. אני צריך אנשים", הוא מחייך. מעדניית אבנר ורמי, עכשיו רק אבנר, היא מוסד קולינרי מיתולוגי, ה"חיים רפאל" של שדרות ירושלים. אבנר נותן לי לטעום קציצת פרסה ביתית. לא התקלקלה, אותו טעם כמו פעם. גם קציצות התרד, תפוחי האדמה והכרובית נהדרות. קולקציה מופלאה. ויש גם חמוצים, זיתים וסלטים, גבינות ואיקרה, קובה בשרית ועלי גפן, ואפילו סלט סקורדיליה "יש הכל. רק לקוחות אני לא רואה", הוא אומר.

געגועים לבורקס המושלם

כמה מטרים משם עומד שלומי לוי, הנכד של אהרון שהקים את מלאבי דג'אני ב־1950, מה שהופך אותו לאחד המוסדות הקולינריים הוותיקים במדינה. הסבא מכר מלאבי בעגלה עם קרח שהביא מבית החרושת לקרח ליד בלומפילד, ב־17 שנים האחרונות הם כאן. יש מלאבי חלבי ופרווה, ואפילו אחד בטעם שוקו, סוג של המצאה. הוא מוגש בכוס זכוכית עם סירופ אדום ומי ורדים ובלי קשקושים, כמו שקורא לזה יוסי, אבא של שלומי, כלומר בלי קוקוס ואגוזים ופיסטוקים שמסתירים את טעם המלאבי. זה כל כך טעים, כמו פעם. לא השתנה כלום. רק המסביב השתנה, כלומר השדרה - כל כך יפה אחרי השיפוץ, כל כך עצובה, בגללו ככל הנראה.

פעם הייתי עוצר כאן בשבתות מוקדם בבוקר, וקונה בבורקס אלי את בורקס התרד המושלם שלו ובורקס גבינה לילדים. אלי הלך לעולמו לפני שנה, כמה שנים אחרי חיה אשתו. זהו, לא יהיה יותר. מזל שליאון ובניו האגדיים מעולי ציון, קרוב מאוד לפינת השדרה, עדיין כאן עם בורקס הפרסה הנדיר שלהם וכל שאר המאפים הנהדרים שמכינים כאן כל כך הרבה שנים. הלוואי שיבואו דברים אחרים, חדשים, לא פחות טובים. אני בכל זאת, קצת מתגעגע.

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: “עיריית תל אביב־יפו הקימה קרן סיוע בשיתוף משרדי האוצר והתחבורה המיועדת לעסקים הנמצאים מול עבודות חפירה של תחנות תת־קרקעיות. במהלך השנים פנתה העירייה כמה פעמים אל משרד האוצר בבקשה להרחיב את פעולת הקרן גם לעסקים אשר אינם צמודים לעבודות תת־קרקעיות, כדוגמת העסקים בשדרות ירושלים, אך לא הושגה הסכמת המדינה. העירייה גם תיקנה את חוקי העזר העירוניים והעניקה פטור מתשלום אגרת שולחנות, כיסאות ופרגודים ואגרת היתר לילה לעסקים שנמצאים בתוואי הרכבת”.