הסופר ההולנדי הרמן קוך: "הרוע משתלט עליי"

הרמן קוך הוא מהסופרים שאומרים את מה שהכי לא נעים לשמוע; מגרד את פני השטח, חושף צביעות, חוקר את הרוע האנושי לסוגיו. קוך, אולי הסופר הבולט והמצליח ביותר בהולנד כיום, הוא אשף הגיבורים הרעים. הוא עשה את זה בספרו הידוע ביותר, "ארוחת הערב", שתורגם לשפות רבות ועובד לסרט קולנוע — שם היה זה אבא שמגן על בנו, שרצח אישה חסרת בית. ב"בית קיץ עם בריכה" זה היה רופא מיזנתרופ, ועכשיו, בספרו החדש "סרט עם סופיה", זה במאי קולנוע מזדקן שמבקש להיות "דמות אב" לנערה בת 16, שאותה הזמין לשחק בסרטו.

קצת כמו מישל וולבק, הגיבורים שלו הם לרוב גברים לבנים, בורגנים שבעים, שיודעים להסוות היטב את היצריות והאלימות שלהם. בהיותו זה שרוצה לזעזע, קוך כותב בלי גרם אחד של תקינות פוליטית. ב"סרט עם סופיה" (הוצאת תכלת) הוא גם תוקף — דרך הגיבור שלו כמובן — את הרוח הפרוגרסיבית באירופה.

אתה נוטה במרבית ספריך לגולל בגוף ראשון, נוסח הווידוי של הומברט הומברט ב"לוליטה", את סיפורו של איש רע.

"הרומן הזה התחיל מתמונה של איש זקן שוכב על הספה, כמו הספה שאני יושב עליה עכשיו, ביום האחרון של השנה, שלא רוצה ללכת למסיבת סילבסטר", אומר קוך בראיון זום מביתו באמסטרדם. "כתבתי את הפרק הראשון בלי לדעת בדיוק מי האיש הזה, ולפתע הבנתי שהוא במאי קולנוע. והוא רוצה לעשות סרט שישים אותו מחדש על המפה. ואז הוא פוגש נערה, בת של חברים, ויש לה פנים אידיאליים לסרט. האם לבמאי הזה יש מחשבות נוספות לגבי הנערה הזאת? הוא אומר שהוא רוצה להגן עליה מפני אנשים רעים, אבל אולי הוא עצמו איש רע? אולי הוא אפילו לא יודע על עצמו אם הוא רע או טוב?”.

הדמות שלו נמצאת אי שם על הסקאלה בין הומברט להארווי ויינשטיין.

"לא רציתי לעשות מזה סיפור אקטואלי, רומן מי טו. הבמאי הזה הוא לא הארווי ויינשטיין, הוא יותר מסוכן לעצמו מאשר לאחרים. לגבי לוליטה, גם אם הוא מתאהב בה, הוא לא מודע לכך. הוא רק משחק את דמות האב. אבל אדם שמכריז על עצמו כדמות אב גם יכול להיות מסוכן. כי אז הוא מסלק מהשטח כל אדם אחר, ומשתלט עליה".

קוך, בן 69, נשוי ואב לבן, נולד בארנהם, ונודע כאחד מיוצרי תוכנית הטלוויזיה הסאטירית "ייסקפט", שבה גם שיחק. הוא פרסם ספרים אבל ההצלחה באה רק ב־2009 עם פרסום הרומן השישי שלו "ארוחת הערב". הספר התבסס על אירוע אמיתי שהתרחש בברצלונה — שלושה נערים המוגדרים "בני טובים" רצחו אישה.

"הדמויות הופכות למעניינות יותר כשיש להן מחשבות אפלות. גם לי עצמי יש מחשבות שטוב מאוד שאף אחד לא יודע עליהן"

נראה שאתה חוקר את הרוע האנושי בספרים שלך.

"זה משהו שאני לא מודע לו. אני מתחיל לכתוב ואני אומר לא, לא עוד פעם רוע, אבל זה משתלט עליי, וזה הופך את הדמויות למעניינות יותר, כשיש להן מחשבות אפלות. גם לי עצמי יש מחשבות שטוב מאוד שאף אחד לא יודע עליהן. אני משחרר קצת מהפנטזיות הסודיות שלי. לפני כמה שנים היה לי שכן, ממש איש רע. פנטזתי על ההיעלמות שלו. אני הרי לא אעבור דירה, אני אוהב את המקום, אז איך הוא ייעלם? יום אחד הוא הובא לביתו באמבולנס כי נפגע בתאונת דרכים, ואמרתי לעצמי, חבל שהוא לא מת. אתה צריך לקבל את הרוע בתוך עצמך לפני שאתה כותב עליו".

אתה חושב שיש משהו בתרבות שלנו שדורש את החקירה הזאת של הרוע?

"לא, כי אני לא חושב שמשהו השתנה ב־2,000 השנים האחרונות. לא צריך להילחם ברוע אלא להבין אותו כדי לדעת איך להכיל אותו. לפעמים, כשאתה נלחם ברוע, אתה עלול להפוך רע בעצמך".

כתיבה ללא תקינות פוליטית לא מעמידה אותך בסכנת ביקורת או אפילו סכנת ביטול?

"יש סופרים כמו וולבק שהם לא אסורים או מצונזרים או מבוטלים. ההולנדים מחשיבים את עצמם סובלניים, למשל כלפי מהגרים, אבל יש גם תחושת עליונות בסובלנות הזאת, ורציתי לחשוף את הצביעות הזאת. בתעשיית הקולנוע כדי לקבל תקציב מקרנות, אתה צריך להציג דמויות מאוד חיוביות. עם כל הביקורת על הוליווד, שם לפחות יש דמויות ממש רעות, לא מצונזרות. טרנטינו הוא ההוכחה שהכל אפשרי בקולנוע המסחרי. על 'ארוחת הערב' אמרו שאין בו אפילו דמות חיובית אחת, ואז חשבתי, האם יש איזושהי דמות חיובית בסרטים של וודי אלן? הם הרי לא רעים אבל חושבים נגד התקינות הפוליטית ולכן הם כל כך מצחיקים".

"סרט עם סופיה" כבר נמצא בשלבי עיבוד לסרט קולנוע בהולנד, וייצא לאקרנים בעוד כשנה. "אני מקווה שזה ייצא טוב", אומר קוך, "כי כמו שכתבתי בספר, השחקנים ההולנדים לא הכי מוצלחים. יש להם רק שני סוגים של הבעה — רצינות או תדהמה. זה חבל אבל זו עובדה. אני לא זוכר אפילו סרט הולנדי אחד שעומד במבחן הזמן"

הרומן הבא שלך יכלול גם איזו דמות חיובית?

"הוא על משפחת מלוכה שמזכירה את משפחת המלוכה ההולנדית, ושם כולם רוקמים מזימות זה נגד זה. המלך די חיובי, וגם הנסיכה. אבל השאר — כמעט הורגים זה את זה. כמו במקבת".

נשמע כמו חומר לנטפליקס.

"מאוד נהניתי מהכתיבה, הייתי בטוח שהספר יעורר סקנדלים, אבל בהולנד אנשים כל כך סובלניים שאין פה סקנדלים. אני תוהה אם משפחת המלוכה קראה אותו".