השקר בקולקציות ה"ירוקות" של חברות האופנה

בשנים האחרונות כל חברת אופנה שמכבדת את עצמה מוציאה לשוק קולקציה ירוקה, אחראית, מתחשבת ועוד מילים יפות. זארה עושים את זה, cos עושים את זה, H&M עושים את זה. כולם פתאום רוצים נורא להיות ירוקים. הגדילה לעשות זארה, שהכריזה בשבוע שעבר, כי תאפשר ללקוחות בסניפיה מכירה של בגדי יד שנייה ושירותי תיקוני בגדים.

על פניו זה נשמע כמו צעד נהדר וחיובי, ובאמת מה כבר יכול להיות רע במכירה של בגדי יד שנייה? אולם עלינו לזכור שתעשיית האופנה היא מהתעשיות המזהמות והמנצלות ביותר על פני כדור הארץ. זו שאחראית לניצול וזיהום לרוב במדינות הדרום הגלובלי. זיהום אשר נוצר בעיקר בשל דגם הייצור של אופנה מהירה - כלומר אופנה אחידה, זולה וגלובלית, שמיוצרת בקצב מהיר מאוד והצרכנים נפטרים ממנה בקצב מהיר גם כן. כמה מהר? חברות האופנה המהירה מוציאות לשוק 52 קולקציות בשנה בה יש 53 שבועות.

איך זה קשור לזארה? זארה היא לא רק מחברות האופנה המהירה הגדולות והבולטות בעולם, היא זאת שהמציאה את השיטה. מרגע הקמתה של זארה, ב-1975, היא יצרה מודל עסקי שמאופיין בשלושה עקרונות: גמישות - כלומר ניהול הסחורה באופן שמאפשר להחליף אותה בסניפים כמה פעמים בשבוע; מהירות – משמע העתקה מהירה מאוד, בגרסה זולה ובאיכות נמוכה יותר, של הדגמים, ממסלולי אופנת העל; וטרנדיות – ייצור קולקציות לפי טרנדים רגעיים. המודל החדש דאז, של אופנה מהירה היה הצלחה מסחררת וכיום מודל הרווח של זארה ודומותיה בנוי באופן אינהרנטי על ייצור יתר. כך שלמרות שמעל ל-30 אחוז מהבגדים לא נמכרים, הבגדים כל כך זולים, שהבעלים של זארה נשאר אורח קבוע ברשימת עשרת האנשים העשירים בעולם, וזה בזמן שבקצה השני של העולם הפועלות שמשמשות כעבדים של מפעלי הטקסטיל אינן יכולות להיחלץ מעוני.

למה הכוונה עבדים? נכון להיום ישנם 40 מיליון פועלים ופועלות במפעלי הטקסטיל, אשר מוגדרים כעבדים מודרניים, 70% מהן הן נשים ו-20% הם ילדים מתחת לגיל שתיים עשרה שעובדים בלתפור לנו את הבגדים שלנו. הם עובדים למעלה מ-15 שעות, בעבור שכר יומי של פחות מ-5 דולרים, כאשר פעמים רבות מדי הם סובלים מהתעללות פיזית ומילולית קשה. אם כן, על אף שכאקטיביסטית אופנה הייתי רוצה מאוד לשמוח על כל התקדמות ירוקה בעולם האופנה, בעיני אי אפשר לדבר על קיימות אמיתית מבלי להתייחס לתנאי ההעסקה של הפועלות ולכמה קולקציות החברות האלה מלכתחילה מוציאות בשנה.

הדבר דומה להתנהלות המדינות בוועידת האקלים (COP 27) שנגמרה לפני רגע, ללא התקדמות ממשית. בוועידה במשך שבועיים התקיימו מאות אירועים בביתנים של המדינות השונות, במתחם שהוא כל כך ענק, עד שבין האזורים השונים מפרידים קילומטרים רבים ונדרש להיעזר בשאטל. אולם מאחורי ועידת הענק הכל כך מרשימה הזאת עמדו עשרות אלפי גנרטורים מבוססי דיזל מזהם, שסיפקו חשמל לכל הביתנים והמיצגים המרשימים.

קחו לדוגמא את מדינת ישראל אשר השקיעה מיליוני שקלים בביתן הישראלי, אשר הוקם לראשונה מזה 27 שנים. הביתן הפעיל במשך שבועיים עשרות אירועים בנושאי אקלים, ועל פניו ניתן היה לחשוב שישראל מתקדמת במיוחד מבחינה סביבתית. אולם בדיקה זריזה ולא מעמיקה של העובדות תחשוף פעם נוספת כי ישראל מפגרת אחרי העולם, המפגר ממילא, בעמידה ביעדי האקלים. פעם אחר פעם ישראל מציבה לעצמה יעדים לא שאפתניים כלל ומקפידה לא לעמוד בהם. או אם להשתמש במילותיו של מתן אנגלמן, מבקר המדינה: "ההערכות של ישראל למשבר האקלים נעה בטווח שבין בפיגור לאפס"

אז מה הפתרון? להבין שהפתרון לא יגיע מוועידות אקלים רשמיות בחסות האו"ם, אלא מאיתנו הצרכנים. בתוך ים הגרין וואש יש גם נקודה אופטימית. אף אחת מחברות האופנה המהירה אשר מנסות להצטייר כירוקות, לא עושה את מה שהיא עושה כי היא קמה פתאום בבוקר ראתה את האור הירוק והבינה שמשבר האקלים הוא המשבר המאיים ביותר על האנושות. החברות האלו מנסות לייצר את מה שהן מאמינות שאנחנו כצרכנים נרצה לקנות, וזה מלמד אותנו כמה כוח יש לנו עם הכסף שלנו ואיזה השפעה אדירה יש לנו כצרכנים על חברות האופנה ועל מזהמים ככלל.

אנחנו נמצאים רגע לפני יום הקניות בלאק פריידיי, בו פעם אחרי פעם שיאי הקניות נשברים. אל מול זה, עלינו כצרכנים אחראים לא לקחת כמובן מאליו את המילים של מקבלי ההחלטות ושל התאגידים, לסמוך על עצמנו, לחקור מה נמצא מאחורי המילים ולדרוש שינוי אמיתי, לא סיסמאות. ניסיון העבר מלמד שרק דרישה צרכנית ברורה וחזקה מביאה לשינוי .

מיטל פלג מזרחי היא חוקרת אופנה וצדק סביבתי, באוניברסיטת תל אביב ומכללת תל חי ומנהלת שותפה בתנועת מתלבשות לאופנה הוגנת ומקיימת