השותפות הקואליציוניות שמו יד על הקופה הציבורית: 13.3 מיליארד שקל של שיכרון כוח שלטוני

צמדי המילים "הסכמים פוליטיים" ו"כספים קואליציוניים" בדרך כלל מעלים תחושה עמומה של שחיתות שלטונית או של דרך פתלתלה להסיט כספים ציבוריים. אך התחושה הזו מוטעית, כספים קואליציוניים אינם ביטוי נרדף לרוע או לעיוות. הכספים הקואליציוניים הם כינוי לכלל ההקצאות התקציביות שנובעות מ"סיכום פוליטי" ולא מ"התפתחות מקצועית". פעמים רבות ההבחנה היא טכנית בלבד.

למשל, אם שר הבריאות מקבל תוספות תקציב למשרדו והכסף מופנה לטיפול בחולי סוכרת, הכסף ייחשב כ"כסף מקצועי", אבל אם הכסף לטיפול בחולי סוכרת הגיע בעקבות התחייבות בהסכם קואליציוני של סיעה כלשהי, הוא ייחשב "כסף קואליציוני". זו הסיבה שבתוך הכספים הקואליציוניים ניתן למצוא תוכנית בהיקף של 675 מיליון שקל מדי שנה (1.35 מיליארד שקל לתקציב זה) להגדלת כוח האדם במערכת הבריאות וחיזוק מערך האשפוז, כמו גם את התוכנית לחיזוק הביטחון הלאומי בסך של 1.23 מיליארד שקל.

כבר בעת העברת התקציב בממשלה סוכם על הסכמים קואליציוניים בהיקף שלא יעלה על 5.3 מיליארד שקל ל־2023 ו־7.2 מיליארד שקל ל־2024. כעת מתברר שהסכומים הללו יעלו בכמה מאות מיליוני שקלים שצפויים להיות ממומנים על ידי הפרשה מקק"ל. ההסכמים הקואליציוניים הסופיים אמורים לעלות בעוד כ־233 מיליון שקל ב־2023 ובעוד כ־522 מיליון שקל ב־2024. ובסך הכל כ־5.63 מיליארד שקל ב־2023 וכ־7.72 מיליארד שקל ב־2024 שהם כ־13.35 מיליארד שקל. עם זאת, העלייה המדויקת של היקף ההסכמים הקואליציוניים עדיין לא סופית ונתונה לשינוי עד לאישורם הסופי בממשלה.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר אמש כי הוא לא מבין למה הכספים הללו נחשבים קואליציוניים, זאת מכיוון שהכספים משרתים מטרות רחבות, שבחלקן הדרג המקצועי תומך, והסיבה שהם הוגדרו כספים קואליציוניים היא כי הם התחילו מלמעלה ולא מלמטה.

אך סמוטריץ' לא מתייחס לכל התמונה. השותפות בקואליציה לא הסתכלו על מה הציבור צריך אלא שאלו את עצמן "מה אנחנו צריכים מהציבור". ותשובתן הייתה: אנחנו צריכים שהם יהיו יותר דתיים ויידעו יותר תרבות יהודית.

להבחנה מה המניע של בקשת התקציב יש חשיבות רבה. כסף שמוקצה לייעוד מסוים כחלק מהסכם פוליטי מצוי בסיכון גבוה. יש לזכור כי גם כסף קואליציוני צריך להינתן לפי תבחינים ברורים. יש מגבלות על היכולת של כסף קואליציוני לעבור לגוף אחד ספציפי, ולכן מוטלות חובות משמעותיות בדרך לאישור כספים קואליציוניים. כל שורה בהחלטת הממשלה שתאשר את הכספים הקואליציוניים צריכה להיות מלווה בחוות דעת משפטית שמראה כי הכסף עומד בכללי מינהל תקין, כך חוות הדעת בודקת כי הכסף לא צפוי להתגלגל לגוף מסוים. ואם יש רק גוף אחד שפעיל בנושא אז קיים נוהל אישור ייחודי וקשה יותר.

מעבר לסוגיות המשפטיות יש כמה נקודות שצריך להעלות לשיח הציבורי סביב כספים קואליציוניים בכלל וההסכמים הנוכחיים בפרט. בהנחיית היועמ"ש משנת 2015 הודגש כי בהקשר זה של כספים קואליציוניים "יש תפקיד וחובה לפקידי הציבור בכלל, ולעובדי אגף תקציבים שבמשרד האוצר בפרט, להדגיש את תפקידם כשומרי סף".

אך יש חוסר שקיפות קיצוני בכל הקשור לכספים הקואליציוניים. יש קושי רב להבין לאן בדיוק הולך הכסף. מה יש בדיוק מתחת לכותרת דוגמת "24 מיליון שקל עבור מרכזים להעמקת החינוך" במשרד המורשת? או איך "כנס מנהיגות קהילות יהודיות מהתפוצות לרגל 75 שנה למדינה, אירועים לציון י"ט בכסלו וג' באלול, תרבות יהודית מותאמת לאורח החיים הדתי, ופרויקטים משותפים עם רשתות חינוך, פעילות זיכרון לרבני הציונות הדתית", מגיעים לסדר גודל של 30 מיליון שקל מדי שנה? חוסר השקיפות מביא לכך שיש קושי לבקר את הכספים הקואליציוניים בצורה יסודית. לכל הפחות יש לדאוג לכך שחוות הדעת המשפטיות המלוות את הכספים הקואליציוניים יפורסמו.

בנוסף, אף שההסכמים הקואליציוניים לא חורגים באופן משמעותי מסדרי הגודל המקובלים שלהם בעבר, עולה תחושה שהפעם הכספים הם סקטוריאליים יותר מאשר בעבר. מבחינת החרדים והציונות הדתית, חלק מהכספים שמוגדרים ככספים קואליציוניים היו צריכים להיות בבסיס התקציב, שכן מבחינת החרדים, החינוך החרדי צריך להיות זהה לכללי אף שלא מלמדים בו ליבה, ומבחינת הציונות הדתית, התושבים בהתנחלויות צריכים ליהנות מתקציבים ייחודיים הלוקחים בחשבון שהם מתגוררים באזורי ספר. אך גם אחרי שמנטרלים את הכספים הללו, יש תחושה קשה שהממשלה הנוכחית רואה את עצמה כמשרתת רק ציבורים מסוימים.

כדאי להדגיש, לא כל כסף סקטוריאלי הוא רע. הסעיף שמדבר על 45 מיליון שקל לשיפור לימודי הנדסאות לסטודנטיות חרדיות הוא מבורך. ולא כל כסף שהגיע ממטרה סקטוריאלית נשאר סקטוריאלי. כך, לדוגמה, התוכנית של ש"ס לביטחון תזונתי אמנם מוכוונת לציבור החרדי, אך השפה שלה עדיין אוניברסלית. אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה מגלים תחושה של ממשלה ששכחה את העובדה שחוץ מהשבט הדתי והחרדי יש גם שבט מסורתי, גם שבט חילוני, גם שבט ערבי בישראל. כך לדוגמה לא ניתן למצוא שורה העוסקת בטיפול בנפגעי עבירות מין, במניעות התאבדויות, בטיפול מונע בחיילים לאחר קרב, טיפול בהפרעות אכילה, טיפול בהתמכרויות, בטיחות בדרכים, התקנת מתקני ספורט, כל אלו דוגמאות מההסכמים של הממשלה הקודמת. וחשוב להדגיש, הממשלה הקודמת נתנה לא מעט כספים קואליציוניים עבור הדתיים והחרדים, עבור תרבות יהודית, עבור חוגים לתורה שבעל פה, עבור החטיבה להתיישבות ועבור מערך הגיור. גם אם משווים לממשלות נתניהו קודמות, יש תחושה של העדפת אידיאולוגיה על פני הצרכים של השטח. למשל, במקום כסף שמיועד לסיוע לקהילה האתיופית אנו רואים כספים לעידוד הגירה לערים מעורבות. סמוטריץ' אמר אתמול בהתלהבות רבה כי אנחנו מדינה יהודית ולכן יש מקום להשקיע בעידוד זהות יהודית באהבה ובלי כפייה. על העומק והחשיבות של המורשת היהודית אין חולק, אך האם את השקלים הקיימים יש להפנות לשיעור תורה לחייל משוחרר או לטיפול מונע בחייל פוסט־טראומטי?