יקטוף את האוסקר? עיבוד חדש ועוצר נשימה לקלאסיקה "במערב אין כל חדש"

אריך מריה רמרק לא היה צריך לעשות הרבה אחרי שפשט את המדים: רק להעלות על הכתב את מה שזכר מהמלחמה. הוא תיאר בפרוטרוט ובאיפוק כל רגע בחייהם של קבוצת חיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה: ההיכרות שלהם מהתיכון; המפקד האכזרי שלהם ואיך נקמו בו; הפשיטה על לול תרנגולות שנועדה להרגיע את הבטן המקרקרת; ובעיקר ההפגזות הכבדות, הגופות הנערמות, הפצועים המדממים ומדמדמים, הפחד, המוות בכל מקום.

רמרק לא היה צריך לנתח או לתבל באידיאולוגיה, אלא רק לכתוב מה שהיה. כל השאר כבר הפך את ספרו "במערב אין כל חדש" לספר האנטי־מלחמתי מהחזקים והחשובים שהתפרסמו אי פעם, ספר שפועל את פעולתו על הקוראים גם 100 שנים אחרי שהתפרסם, רומן שכל מילה בו רלבנטית ואקטואלית היום, למרבה הצער. שם הספר, "במערב אין כל חדש", הוא ציטוט מהדיווח הלקוני של דובר הצבא הגרמני על החזית בצרפת. תיאורי הספר כל כך ריאליסטיים שהסלידה ממלחמה, כל מלחמה, מתעוררת בלב הקוראים כבר במשפטי הפתיחה. ספרו של רמרק, שראה אור בגרמניה ב־1929, תורגם ל־45 שפות, מכר יותר מ־3 מיליון עותקים בתוך שנה, עובד לסרט קולנוע מצליח כבר ב־1930 (ואחר כך שוב ב־1979), ובימים אלה ממש יצא עיבוד קולנועי חדש של הבמאי הגרמני אדוארד ברגר.

העיבוד הקולנועי הראשון ל“במערב אין כל חדש” הופק בהוליווד ב־1930. רק שנה אחרי פרסום הספר ו־12 שנה אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר עשור לפני מלחמת העולם השנייה. יצירתו עצומת הממדים של לואיס מיילסטון נחשבה מאז לאחד מסרטי המלחמה (או האנטי־מלחמה) הגדולים בכל הזמנים, והוא היה הזוכה השלישי באוסקר לסרט הטוב ביותר.

המחשבה שהספר יזכה לעיבוד נוסף, ועוד מתוצרת גרמניה, היתה מצמררת. האם כיום, כשהעולם חוזר להסתגר במשטרים שבוחרים בלאומנות וחשדנות, יהיה נכון ליצור סרט העוסק בפטריוטיות הגרמנית ובתחושת ההשפלה שחווה הצבא הגרמני בסוף המלחמה, ושהולידה את התנועה הנאצית? אבל “במערב אין כל חדש”, שעולה בנטפליקס ביום שישי, הוא אמנם סרט גרמני, אבל הוא מספיק נבון כדי להישאר נאמן למסר הקודר, הטראגי והאנטי־מלחמתי של הספר והסרט המקורי. יתרה מזאת, הוא כל הזמן משדר בשני תדרים: האחד, הוא זה שמספר את סיפורה של מחלקה 2, חבורה של תלמידי תיכון נלהבים שמגויסים לחזית שבין גרמניה לצרפת, ועוקב איך קרב אחרי קרב, המחלקה מאבדת את כל חייליה. התדר השני פונה לצופה המודרני, שלהבדיל מצופי 1930, מודע לכך שתבוסת המלחמה ההיא תוליד את הנאציזם ואת מלחמת העולם השנייה. ולכן כבר אחת מסצנות הפתיחה של הסרט, שבה מנהל בית הספר מלהיט את את תלמידיו להתגייס ולצאת להגן על הפאטרלנד — המולדת, מקבלת צביון שונה לחלוטין מזו שבסרט הקלאסי.

מתרגם הספר גדי גולדברג: "כוחו של רמרק (בתמונה) הוא בנקודת המבט של חייל פשוט. ומה שגורם לו להישאר רלבנטי זה שהוא כלל לא נוקט עמדה פוליטית" | צילום: אי פי איי

הסרט, המועמד הגרמני השנה לאוסקר, הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, והצפייה בו על מסך גדול היא חוויה עוצמתית. הוא עשוי בשפה קולנועית מדויקת, פואטית ועם זאת נטולת פאתוס. הוא יעלה מחרתיים לצפייה בנטפליקס.

"אני צעיר, בן 20 בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תהום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את כל זה בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את כל זה בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון?" .

כך מהרהר פאול בוימר, גיבור "במערב אין כל חדש", תלמיד תיכון שבקושי סיים את לימודיו וכבר נחת בגבול גרמניה־צרפת. בוימר מנסה לשרוד בשדה הקטל ותוהה מה יהיה ביום שאחרי, איך יוכל הוא ומי ששרדו לחיות חיים סבירים. ברור לו שזה דור אבוד.

הספר מבוסס רק בחלקו על חוויותיו האישיות של רמרק במלחמה. הוא נולד ב־1898 באוסנביק, ועם תום לימודי התיכון התגייס ונשלח לחזית בצרפת. לאחר כמה חודשי לחימה נפצע ונשלח להחלמה בבית חולים, שם החל לעבד את מה שחווה. כששוחרר הוצב שוב בחזית. ב־1919, כששוחרר מהצבא, ויתר על עיטורי הכבוד שהוענקו לו.

בנובמבר 1928 החל לפרסם את הרומן כסיפור בהמשכים בעיתון "פוסישה צייטונג" בברלין. בינואר 1929 הופיע הספר, שהתבסס על חוויותיו ועל עדויות של חיילים שפגש בבתי החולים. אבל רמרק נרדף בידי הנאצים, ב־1933 נשרפו ספריו וגם הקרנת הסרט על פי הספר נאסרה. רמרק עבר לחיות בגלות עד מותו. תחילה בשווייץ, שם פרסם את ספריו הבאים באנגלית (וניהל רומן עם מרלן דיטריך). בהמשך היגר לארה"ב, קיבל אזרחות וזכה להכרה בינלאומית, ב־1948 שב עם אשתו השלישית לשוויץ ושם מת ב־1970.

"במערב אין כל חדש" תורגם לעברית כבר ב־1929 ומאז תורגם כמה פעמים, הפעם האחרונה היתה תרגומו של גדי גולדברג ב־2014, במלאת 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

"זה אחד הספרים הכי מצליחים בתולדות המו"לות הגרמנית", מספר גולדברג. "הוא נמכר במיליוני עותקים, ורמרק תמיד התאכזב שאף שכתב עשרה ספרים אחרים, תמיד שאלו אותו רק על הספר הזה".

איך זכה למעמד נצחי כזה?

"זה היה הספר הראשון על מלחמת העולם הראשונה שסיפר על המלחמה מנקודת מבט של חייל פשוט. היו ספרים על המלחמה, אבל בעיקר של קצינים ומפקדים, ורמרק כתב בצורה שלא כתבו קודם. ומה שגורם לספר להישאר רלבנטי זה שהוא לא נוקט עמדה פוליטית. הפוליטיקה כלל לא מעניינת אותו, אלא הוא מביא נקודת מבט אנושית כללית. וזה מה שמדבר אל אנשים בכל דור. זה לא משנה באיזו מלחמה אתה מעורב כחייל או כאזרח, תמיד אפשר להזדהות עם הסיפור האנושי".

במקביל, ממשיך גולדברג, "היתה פה פעולת יחסי ציבור מדהימה של ההוצאה, שהציגה את רמרק כמי שמספר את סיפורו האישי — מה שלא באמת היה נכון, רמרק היה זמן קצר בחזית ונפצע די מהר, ורוב הסיפורים שהוא מספר שאולים מאנשים וחברים שפגש. אבל ההוצאה הציגה את זה כרומן אוטוביוגרפי".

הוא גם כתב בלשון הווה, מה שמגביר את ההזדהות.

"זה גם משהו שהיה יחסית חדש, רמרק היה הראשון שניסה את התכסיס הזה של לשון הווה, וגרם לקוראים להרגיש כאילו הם חלק ממה שמתרחש. הוא גם אחד הראשונים שסיפר סיפור בלשון רבים, 'אנחנו חונים', 'אנחנו צועדים', הקוראים מרגישים שייכות כשהם קוראים את הסיפור".

בכל זאת, כל מלחמה היא מקרה ספציפי, אולי לומר שהספר אקטואלי קצת מטשטש את ההבדלים בין המלחמות?

"מה שעושה את הספר אקטואלי זה שהוא לא מסתכל על צדדים פוליטיים ולא על הספציפיות של המלחמה, אלא נותן נקודת מבט אנושית. בספר יש תמונה שבה החיילים תוהים מי אשם במלחמה ובעצם הם לא יכולים להגיע למסקנה. גם היום, עם המלחמה באוקראינה, אני שומע אותם דברים, אלה אומרים 'פוטין אשם' ואלה אומרים 'אמריקה אשמה', אבל בינתיים פליטים מאוקראינה מגיעים לגרמניה והמצב קשה. שום דבר לא השתנה. אמנם האינטרסים שונים, וכלי הנשק נעשו חדישים יותר, אבל העיקרון הבסיסי הוא אותו עיקרון".

הספר והסרט מסתיימים בתום המלחמה, אבל הקוראים כבר יודעים שמלחמה עולמית חדשה בפתח.

"היום נוהגים לשכוח את הפחד והסכנה שהיו לפני פרוץ המלחמה. ותחושה דומה קיימת גם היום . הרי ב־1912 וב־1913 היו מלחמות אזוריות בבלקן, שמתישהו אחת מהן התלקחה והתפשטה למלחמה עולמית. אנשים עם התודעה הזאת באירופה מרגישים היום את אותם סכנה ופחד שדברים עלולים להתלקח כל רגע".

אז אולי היציאה של הסרט עכשיו יכולה לרענן את הזיכרון ההיסטורי, ליצור אפילו רתיעה תודעתית מפני מלחמה.

"הספר של רמרק יצא יותר מעשור אחרי המלחמה, ונמכר בכמויות וגם יצא סרט לפי הספר, ובכל זאת היטלר עלה לשלטון. זה גורם לנו לשאול מה גבול ההשפעה של האמנות על הפוליטיקה, ולא בטוח שיש תשובה".

“במערב אין כל חדש”, בגרסתו החדשה ועוצרת הנשימה של אדוארד ברגר, הוא סרט מלחמה מחריד ומפואר, נורא ונפלא, שמציג באופן גרפי לא רק את הזוועה שבמלחמה, לא רק את חוסר התוחלת שבמעשי הטבח ההמוניים האלה, אלא בעיקר את האופן שבו החיים הולכים ואוזלים והמוות הופך להיות הדבר הבטוח היחיד. זה סרט שגורם לצחנת המוות להיות מורגשת באולם הקולנוע, ומעורר רצון להסתובב לברוח משם. זה סרט שמצליח להמחיש באופן מהפך קרביים חיים שבהם המוות הוא השכן בדלת ממול, שבכל רגע עלול להגיע, בצורתו האלימה, האכזרית והכואבת ביותר. בשעתיים וחצי מפוארות ומבחילות הסרט הזה הופך לחוויה פוסט־טראומטית שמציגה מציאות שבלתי אפשרי לצאת ממנה בחיים, ולכן מלכתחילה עדיף בכלל לא להיכנס אליה.