"המדריך לחיים בניו יורק". פיוט בתוך הבלגן |
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
להסתלבט ולחמול על המאצ'ו הישראלי בצבעי שמן, להתאהב באאוטסיידר שגורם לנו לראות את העולם אחרת, להתחתן בשמלת מעצב במחיר נגיש, לנשנש קבב לצד לאגר בפרדס חנה ולצלול לממואר פיוטי
אמנות
להסתלבט ולחמול על המאצ'ו הישראלי בצבעי שמן
בתערוכתה החדשה "As Lonely as it Gets" שבגלריה רוזנפלד בתל אביב ממקדת נועה אירוניק את חיפושיה אחר הזהות הישראלית בעיקר בציורים מצחיקים־גרוטסקיים של גברים: הם לבדם או בחבורות, נערים או מבוגרים ילדותיים, אלימים למראה, מפתחי גוף ומקועקעים בחליפות ספורט, כאלה שמזוהים עם הפריפריה וישראל השניה.
אירוניק (30) היא אמנית שלא מפחדת לנער ולהטריל מוסכמות תרבותיות ישראליות, והיא מושפעת במודע מהרשתות החברתיות והדימויים השחצניים שבהן. בתחילת דרכה היא לימדה את עצמה לעבוד בצבעי שמן באמצעות צפייה ביוטיוב, וכמי שהתבגרה באילת (אך למדה בשנקר), היא מגדירה את עצמה במתכוון כאילתית־פריפריאלית.
בתערוכה הנוכחית היא מציגה ציורים צבעוניים מאד ומפתים, שנעים במודע, בהומור עצמי פרוע, בין כיעור למשיכה לגבריות ישראלית סטריאוטיפית, במבט שהוא גם ביקורתי וגם מכיר מבפנים את אותם מאצ'ואים מצחיקים ומכמירי לב בחוסר המודעות שלהם.
יקיר שגב
טלוויזיה
להתאהב באאוטסיידר שגורם לנו לראות את העולם אחרת
העיר ניו יורק היא אחד המקומות היחידים בעולם, שבהם אנשים על הספקטרום התמהוני יכולים להפוך לאמנים מצליחים ומשגשגים. תשאלו את ג'ון ווילסון, יוצר הסדרה "המדריך לחיים בניו יורק", שהעונה השלישית שלה נמצאת כרגע בעיצומה ב־HBO (ביס ובהוט) והיא תענוג לצפייה. ווילסון הוא צלם רחוב, שמסתובב בעיר עם מצלמת וידיאו ביתית ומצלם כמעט באופן חובבני את אנשי העיר והטיקים שלהם, את השלטים המשונים ואת רגעי הכיעור, הקלקול והסחי שבה. בהמשך הוא עורך את כל הקטלוג הזה באופן אסוציאטיבי ומוסיף לתמונות קריינות אירונית ומצחיקה, שמוציאה את הדברים מהקשרם ויוצרת איזשהו היגיון בשיגעון. ווילסון לא רק קולט דברים בעיניו, יש לו גם יכול ניסוח משונה ומצחיקה שיוצרת מפגש מפתיע בין מילים ותמונות. ווילסון הוא אאוטסיידר תמידי, עם היסוס מגומגם בקולו וחוסר יכולת להשתלב בחברה. בעונה החדשה הוא מתמודד עם העובדה שהוא יוצר מצליח עבור HBO, ומנסה לברר דברים כמו איפה יש שירותים ציבוריים בניו יורק או איך אפשר ליהנות ממפגש חברים סביב צפייה בספורט, למי שלא אוהב ספורט ואין לו חברים. זה מצחיק ומשונה וחד אבחנה, מאותן סדרות שגורמות לנו לראות את העולם קצת אחרת, עם יותר אמפתיה, ועם יכולת לזהות את הפיוט בבלגן.
יאיר רוה
אופנה
להתחתן בשמלת מעצב במחיר נגיש
בעיצומה של עונת החתונות מקיים המעצב ויקטור בלאיש מכירה מיוחדת: החל מיום ראשון ועד סוף החודש יוצעו שמלות הכלה שלו בהנחות של עד 70%, החל ב־4,000 שקל. בלאיש, חביבן של נשות האלפיון העליון וסלבריטאים, מזוהה עם שמלות בסגנון בוהו־שיק רומנטי פיוטי. בדי המשי הנשפכים, שעמם הוא עובד, מקבלים נפח ותנועה משלהם על הגוף בגלל טכניקות הגזירה האלכסוניות שלו, ולא מעט מהשמלות מעוטרות בתחרות עתיקות מווילונות ומפות ישנות וברקמות יפהפיות בעבודת יד. אלה שמלות שמתאימות לכלות שרוצות להיראות ולהרגיש נונשאלנטיות וקוליות.
המכירה תתקיים בסטודיו שלו בתרצה 17 ביפו, ותכלול מגוון שמלות שעיצב לאורך השנים, שמלות מתצוגות והרבה פריטים ייחודיים.
עילית מינמר
אוכל
לנשנש קבב לצד לאגר בפרדס חנה
מבשלת הבירה שבט בפרדס חנה היא לא רק אחת ממבשלות הבוטיק הטובות בארץ, אלא גם אחת הכיפיות שבהן. זה קורה לא רק בזכות האווירה הפרדס־חנאית המפורסמת — שילוב של וודסטוק ומחאת קפלן— אלא גם כי זו המבשלה היחידה בארץ שיש לה גם מזקקה של אלכוהול כבד. כל סוגי האלכוהול של שבט משובחים, אבל אני מחבב במיוחד את הלאגר שלה, הבירה הבסיסית, הבהירה והמרירה. לא כל מבשלת בירה יודעת להכין לאגר כהלכתו ורובן בכלל לא מנסות.
בשישי הקרוב תארח המבשלה את איתי בר מ"קבב ואחיו", מאורת הקבב המקומית, שעשתה לעצמה שם. בר יכין עראייס, סלטים וקציצות דגים, אנשי שבט ימזגו את הבירה המצוינת שלהם ותהיה כמובן גם מוזיקה.
קבב ואחיו במבשלת שבט. שישי, 11:00–15:00. חרושת 2, פרדס־חנה כרכור
חיליק גורפינקל
ספר
לצלול לממואר פיוטי
דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, סופרת ומשוררת, מפרסמת כעת את החלק השלישי בממואר שלה, הנקרא "שתיים אוחזות" (הוצאת אפיק). אחרי החלקים הקודמים, "קדיש על חשיכה ועל אור" ו"אבני ריחיים", שסיפרו את סיפור התבגרותה של ילדה ונערה, אחת מבין ארבעה אחים — החלק השלישי מתאר את הבית השברירי שגדלה בו, את היחסים בין ההורים, את נוכחותה של האם בכל מקום בנפשה של הילדה, ומחשבות על ראשית ההתבגרות המינית. זהו ממואר צנוע־מימדים, שבו אמיר משחזרת בלשון פיוטית ויפה ומלאת עומק נפשי את ההיסטוריה האישית שלה, ויש בכך גם מלאכת הכרה, השלמה ופיוס. "לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית", כותבת אמיר על אמה, "ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה כל חדריו… מתי חשבתי לראשונה על המילה אהבה כקשורה בה? זה היה מאוחר מאוד, אולי בשנות ה־40 שלי. חשבתי לעצמי שהיא טבועה בי עמוק יותר מכל אדם אחר".
שירי לב־ארי
