פוליאמוריה עירונית

בישראל קיימת מגמה הפוכה מהמגמה העולמית ובמקום שערים יטמעו בתוך עיר המחוז ויהפכו ל"מגהלופוליס", עיר המאפשרת קבלת שירותים רבים ומגוונים יותר לתושבים, מפצלים ומגדילים את הבירוקטיה ומקטינים את מתן השירותים לתושב ולאזרח ולראיה.. במהלך החודש האחרון התבשרנו על עיר חדשה בישראל, גני תקווה, ה-81 במספר.

אקדים ואומר כי אין לי דבר וחצי דבר כנגד העיר החדשה. נהפוך הוא. על פי כל המדדים היא נחשבה במהלך העשור האחרון כאחד היישובים האיכותיים והמבוקשים בישראל בכלל ובגוש דן בפרט.

אולם, וזה אולם גדול, לפלא בעיני איך משרד הפנים שהינו לכל הדעות זרוע של מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן, ממשיך ללא אבחנה לאשר ולהכריז על ערים חדשות, זאת גם האוכלוסייה שלהן בקושי מגרדת את ה-20 אלף וגם אם הן ממוקמות ברצף אורבני לערים קומפקטיות נספות.

ישראל, לפרוטוקול, הינה כבר היום שיאנית עולמית במספר הערים ביחס לגודל אוכלוסייה. לשם השוואה במדינות בעלות אוכלוסייה דומה כמו יוון, פורטוגל, הונגריה, צ'כיה, בלגיה ושוודיה, מספר הערים קטן יותר משמעותית ואפילו בהולנד, בה מספר התושבים כפול כמעט לעומת שלנו, ישנן פחות ערים.

האדריכל רוני תימור | צילום: מאי כהן

מדיניות זו החלה מייד עם הקמת המדינה, ב-1948, כשכוונת הממשלה הייתה לאשר כמה שיותר ערים חדשות, זאת משום שמדובר היה במדינה צעירה וריקה כמעט מתושבים, כ-650 אלף בלבד באותה שנה. וכך קרה שמ-14 ערים שהו לנו ב-48', גדל מספרן פי שישה(!) כמעט, כשלכל עיר היו נוצרו מנגנונים המכילים פקידים, אגפים ומחלקות . עובדה זו לא רק שעולה לכלכלת ישראל הון עתק, מיליארדים מידי שנה, אל גם גרמה וממשיכה לגרום לחוסר יעילות משווע.

הדוגמא המובהקת הראשונה של "עודף ערים" הייתה כשהוחלט להעניק לכל אחת מהקריות שבמפרץ חיפה מעמד של עיר, זאת למרות שההיגיון הפשוט היה אמור לאחד אותן ל"עיר מפרץ" אחת גדולה וחזקה. וכך קרה שזו אחר זו הפכו קריית מוצקין, קריית ביאליק, קריית ים לערים עצמאיות, זאת בנוסף לנשר וטירת הכרמל, אף הן יישובים עירונים ממש צמודים לחיפה.

דוגמא מעיינת לא פחות הינה ההחלטה להעניק לרמת גן וגבעתיים מעמד עירוני נפרד, זאת למרות ששתי הערים מהוות רצף אורבני אחיד לחלוטין. הסיבה לכך הייתה פוליטית מובהקת. ברמת גן שלטה מפלגת הציונים הכלליים שלאחר מכן הפכה לסיעה הליברלית בליכוד, זאת שעה שבגבעתיים שלטה מפא"י ההיסטורית, שממנה נולדה מפלגת העבודה.

גומא בעלת אופי שונה, הייתה הקמתן של עיירות פיתוח מיותרות בפריפריה, זאת במקום להקים עיר אחת גדולה וחזקה. כך קרה, לדוגמא, שבנגב המערבי נוצרו 3 ערים קטנות ונפרדות, שדרות, נתיבות ואופקים, זאת במקום להקים עיר אחת גדולה וחזקה. כך גם לגבי ערד, דימונה וירוחם.

הדוגמא של בקעת אונו, בה ממוקמות כיום 6 ישויות עירוניות, פתח תקווה, רמת גן, קריית אונו, גני תקווה, יהוד מונוסון ואור יהודה, ממחישה לא פחות את הפרדוקס. ברור שאם הייתה נוצרת כאן ישות עירונית אחת, היא הייתה מסוגלת לכלכל טוב יותר את צרכי התושבים, ולתכלל את כל נושאי החינוך, הבריאות, התחבורה, איכות הסביבה, וזאת בתקציבים זעומים בהרבה.

וזה נכון גם לכפר סבא, הוד השרון, רעננה, הרצליה ורמת השרון, חולון ובת ים וכן הצורך לייצר בגוש דן עירית גג אחת גדולה וחזקה, כפי שהוצע לא אחת, אבל לא יצא מכך דבר וחצי דבר.

מטרידה במיוחד העובדה שמדינת ישראל מתאפיינת בגידול אוכלוסייה ללא תקדים בעולם המערבי, עד כדי הכפלת מספר התושבים לכ-18 מיליון ב-2050, מה שצופן בחובו מן הסתם הכשרתן של עוד עשרות ערים חדשות בעתיד הלא רחוק, מה שעלול להגדיל פי כמה וכמה את בזבוז המשאבים, שלא לדבר על חוסר היעילות והסתירה באינטרסים שבין ערים צמודות זו לזו.

ובכל זאת ולמרות הכול אסיים בדברי ברכה לעיר החדשה גני תקווה, שתמשיך להצליח כפי שהצליחה עד כה. היא בוודאי לא צריכה לשאת על גבה מדיניות שגויה בעליל של פקידי משרד הפנים וממשלות ישראל לדורותיהן!

*כותב המאמר אדריכל רוני תימור הוא מבעלי "תימור שוורץ אדריכלים" , בעל תואר שני במינהל עסקים בהתמחות גישור

d&b – לדעת להחליט