"אני פותח את הבר כדי להישאר נורמלי"

ואז מתחילה אזעקה. כל יושבי הבר התל אביבי הוותיק "עמירם", המעטים ממילא, קמים לתפוס מחסה. "אני פותחת כי צריך לשמור על שפיות באיזושהי צורה", מסבירה חגית בעלת הבית אחרי שאנחנו חוזרים, אף על פי שאני מבין היטב לבד - אני בא לכאן כבר 40 שנה. "זה סוג של קבוצת תמיכה, ללקוחות ולעובדים. קבוצת תמיכה של בירה וחיבוק. השאלה אם זה בסדר לפתוח עכשיו היא שאלה מיותרת. אנחנו לא חוגגים את החיים כרגע אלא מנסים לשמור על שפיות".

מיד עם פרוץ המערכה נעצרו החיים כפי שהכרנו אותם. לאט לאט חוזרות מסעדות לעבוד, בתי קפה רבים לא סגרו לרגע. אחד הענפים שלהם יהיה קשה הרבה יותר, ובצדק, לחזור לשגרה, הם הברים. לאף אחד אין חשק לצאת לשתות במצב כזה. זה לא רק הפחד, המוצדק, אלא גם ההרגשה, המוצדקת לא פחות, שאי אפשר ואסור לצאת לבלות במקומות המקדשים את השמחה כשכל כך עצוב. אבל יש כמה בתי מרזח עתיקי יומין, שהם עבור יושביהם לא מקום בילוי אלא דרך חיים ארוכת שנים, מקום מפלט, שוברי שגרה, דרך לשרוד. לא פחות. רוב הלקוחות הם מבוגרים, לפעמים מאוד, ולא פעם כך גם בעלי הבית. עבורם המוזג הוותיק שלהם הוא, כמו שאמרה חגית, תחליף לפסיכולוג, והבר דרך להיות בחברה. הבר הירושלמי "גלן" הודיע בשבוע שעבר שישמח לארח את לקוחותיו אפילו אם לא יזמינו כלום, ובכך ימלא את תפקידו כמקום מפגש חברתי.

10 שנים מנהלת חגית קוטון ביד רמה את הבר שירשה מנורית ועמירם אמיתי שפתחו אותו ב־1976 מול מגרשי התערוכה הישנים ונמל תל אביב. הבר הזה כבר ראה הכל. מלחמות, קורונה, מה לא. אף פעם לא סגרו כאן. גם לא הפעם. "יש לקוח, קבוע, מניר עם בעוטף עזה. הוא התקשר אליי במוצאי השבת הראשונה, השחורה, מהממ"ד ושאל אם יהיה פתוח מחר כרגיל. זה לקח לו שבוע, עד יום שישי, אבל הוא בא. הוא אמר שמה שהוא חלם עליו בממ"ד זו הגינס של עמירם. אז שלא אפתח?", מספרת חגית.

מתי לנדשטיין המנוח, בעליה של חמארת הבירה "מתי המקלל", שרד בעצמו את הנורא מכל, השואה, ולקוחותיו הוותיקים עברו בעצמם לא מעט מלחמות, אפילו חיים גורי נמנה עמם בזמנו וכתב את ספרו "רשימות מבית היין" על המקום. מ־1935 שותים כאן בירה, במקום הקטן הזה ליד שוק לוינסקי (רחוב מטלון 41), זה הופך אותו לבר הוותיק בישראל. בתור שכזה, כבר ראו כאן הכל. אני עצמי שותה כאן כבר למעלה מ־30 שנה וגם אני כבר ראיתי כאן כמה מערכות.

עכשיו נמצא מאחורי הבר נכדו של מתי, ליאור, שמסביר: "אני פותח כדי להישאר נורמלי. חוץ מזה אף פעם לא סוגרים כאן". מתי אולי מקלל כבר כמה שנים בעולם שכולו טוב, אבל הלקוחות שלו עוד זוכרים את המלאכה וממלאים את מקומו, גם אם הקללות שלהם, רק בעברית ולא גם ביידיש כמו שלו, נשמעות קצת פחות אותנטיות. הערב כולם מדברים על המלחמה, וכולם מקללים את האויב.

אצל יעקב צוברי ב"מאפיית הסאלוף" בשוק התקווה תתקשו למצוא מישהו שאינו זועם ואינו רוצה "לעשות מעזה חניון". כבר כמעט 25 שנה שותים כאן בירה, במאפייה התימנית הזו שהפכה ברבות השנים לחמארת בירה שמחה במיוחד, בעיקר בקבלת השבת בימי שישי. עכשיו לא שמח כאן. "אני לא סוגר. פתוח מהתחלה. אותן שעות, הכל אותו דבר, לדעתי יש אפילו יותר אנשים", אומר יעקב. מדובר על מעט מאוד אנשים, בקושי עשרה ואולי פחות.

המקום של צוברי (ושל שותפו המנוח יוסי גרשון) היה תמיד בר מיוחד מאוד. זו קודם כל מאפייה תימנית של פיתות, הסאלוף שנתן לה את שמה, לחוח, קובנה, ג'חנון ומלאווח. "זו מאפייה אז אנחנו מפעל חיוני, אבל כבר הרבה שנים כל מה שיש כאן זו תפאורה בשביל הברז של הבירה. לתפיסתי ולתפיסת מי שבא אליי גם בירה היא דבר בסיסי וחיוני. אני פותח קודם כל בשביל עצמי ואחרי זה מי שרוצה, שיצטרף אליי. לאנשים אין מה לעשות בבית, הם לא רוצים לשבת כל היום מול הקופסה, מול הטלוויזיה, אז הם באים לפה. ההתנהלות כאן מאוד רגועה, ויתרנו על המוזיקה היוונית והמזרחית. זו לא מסיבה. אנחנו באים ליהנות מהימים האחרונים שנשארו לנו. להעביר אותם באהבה. להספיק כמה שיותר. אנחנו לא ילדים יותר. אני עושה שירות גדול לקהילה שלי, לדעתי. לשרוד את הימים האלה כמו בני אדם".

נכנס לקוח ושואל את יעקב איך מצב הרוח. "מצב רוח? אין מצב רוח. צריך להמשיך לחיות", עונה האיש שברגיל החיוך לא מש משפתיו.