"רופאים מסיימים משמרות בבכי. אירוע בסדר הגודל הזה מזכיר לי רק שואה"

ואדים בנקוביץ', בן 59, תושב היישוב להבים ואב לארבעה, מתמודד עם אתגר רגשי רב זירתי: בחדרי ניתוח בניהולו, שעברו למתכונת של 24/7, מטופלים רוב פצועי המלחמה שהגיעו לבית החולים סורוקה במספרים חסרי תקדים, עם סיפורים אנושיים מצמררים. במחלקה שלו נוצרים מפגשים טעונים בין יהודים לערבים. אחד מרופאיו המוסלמים סירב לחזור הביתה לנוח מאז פרוץ המלחמה.

ואם לא די בקור הרוח שבנקוביץ' נדרש לגייס לעבודתו - הוא גם אב לשלושה בנים המגויסים למלחמה. "יש לנו קוד ביננו. מספיק שאראה שני V כחולים על ההודעות שלי. הם לא חייבים לענות", הוא מספר ל"כלכליסט" על המשפחה שכולה מושקעת במלחמה ועל ה-V הכחול שמשאיר אותו רגוע.

לדבריו, "הסטטיסטיקה היא שבמלחמות רוב הפציעות הרנדומליות קשורות לאורתופדיה. אם זו לא פציעת גב, עמוד השדרה, בטן, או ראש - זה בדרך כלל גפיים. רוב פצועי המלחמה הם בעלי פציעות אורתופדיות ולכן רוב פצועי המלחמה מגיעים אלינו. אנחנו עוסקים בניתוחים להצלת גפה, או להצלת חיים, ולעיתים לצערנו עושים גם קטיעות, של אנשים שהיו שעות בשטח ללא טיפול מעבר לחוסם עורקים.

"בית החולים קיבל יותר מ-600 פצועים מכלל הפציעות שהיו בתוך יממה וחצי, זה אירוע שלא היה כדוגמתו בארץ, אולי גם בעולם המערבי, כשמדובר על היקף פציעות כזה. טיפלנו בחיילים, בפצועים מהמסיבה ברעים, ומעוד אירועים דרמטיים וקשים ברמה האנושית: כמו ילד שפצוע בבטן וברגל, לאחר שהיה עד לרצח שני הוריו, ואחרי כל זה עוד צריך לעבור ניתוחים. קשה לי אפילו לדבר על זה. יש לנו רופאים שסיימו משמרות בבכי. עם זאת המחלקה מתפקדת בצורה יוצאת מן הכלל. בשוטף ראינו דרמות שקשורות לתאונות דרכים. אירועים מהסוג הזה בריכוז כזה עוד לא פגשנו".

אתה מרחיק את עצמך מהסיפורים האישיים כדי לתפקד יותר טוב כרופא?

"לפני שנתיים ניתחתי את אמי בגלל שבר ברגל. בוודאי שאני יודע להתנתק. כל כירורג עם ותק מינימלי יודע לבצע את העבודה שלו כדי שדברים ברמה האנושית לא יפריעו לקבלת ההחלטות. אבל גם אם במשמרת אתה מנסה להתרחק מהסיפור של החולה, בלילה הדברים האלה רצים בראש".

שלושת הבנים שלך בני 19, 22 ו-31 מגויסים למלחמה בדרום. יש דרך להרגיע את הדאגה ולהשקיט את המחשבות?

"יש לי בן 19 בשירות סדיר, בן רופא שמגויס כלוחם בצנחים בצו 8, ועוד בן שהיה פרמדיק במגלן, לומד רפואה שנה ראשונה וגם קיבל צו 8. הם בשטחי כינוס ואימונים לקראת שלבי לחימה. לצערי הייתי בעזה לא פעם, גויסתי בצו 8 בעופרת יצוקה, ובעוד הזדמנויות. זו גזרה שגיאוגרפית מוכרת לי, פחות מכיר את מה שהגזרה הזאת הפכה להיות.

"לא פשוט לשמור על קור רוח ככה, אני מנסה להדחיק ללא הצלחה יתרה. אני מתכתב איתם, שולח הודעת ווטסאפ, יש לנו קוד כזה שמספיק שהם ראו את ההודעה ואני רואה שני V כחולים. לא חייבים לענות. אני לא רוצה להפריע, מספיק לי לדעת שהם קראו כדי להיות שקט. מהבן הגדול יש לי נכדה ראשונה בת 10 חודשים. כלתי שלחה לנו וידאו שלה עושה את הצעדים הראשונים שלה, כולנו ראינו את זה בווידאו, כולל האבא שלה. אמרתי לבן שלי, 'גם אני לא ראיתי אותך עושה צעדים ראשונים כי הייתי בתורנויות, עכשיו גם אתה פספסת'".

כל המשפחה בתוך האירוע של המלחמה באופן מוחלט.

"זה נורא קשה. אנחנו כמעט לא מדברים על הגיוס של 3 הבנים כי קשה מדי, לאשתי אפילו עוד יותר. אבל אנחנו כמו כל עם ישראל. אין עובד בבית חולים שמשהו מהאירועים הקשים בחוץ לא נגע בו. אנשים שאני מכיר מחפשים נעדרים או שבויים, כבר פחות ופחות. האירועים נוגעים בכולם. גם אשתי חלק מזה. היא רופאה רדיולוגית בסורוקה, מנהלת מערך נוירורדיולוגיה לסיטי ראש, עמוד שדרה. אנחנו עובדים סביב השעון בבית חולים במקביל ולא נפגשים. אישית, מאז תחילת המלחמה עוד לא הייתי בבית. נפגשנו כשאשתי הביאה לי תיק עם בגדים מהבית".

בתי חולים ידועים כמיקרוקוסמוס יוצא דופן של החברה הישראלית. איזה צוות אתם? איך העבודה מתנהלת?

"אנחנו יותר מקיבוץ גלויות, המחלקות אצלנו הן מגדל 'בבילון', מגדל בבל. יש לנו מוסלמים, יהודים, גם שתי נשות צוות נוצריות שנשואות ליהודים, יש עולים ותיקים מברה"מ כמוני ועולים טריים. גם בדואים. כולם עובדים, כולם נותנים יותר ממה שצריכים לתת מעצמם. אנשים מסרבים לחזור הביתה ולהפסיק משמרת, כולם בתחושה שאולי יכולים לתרום עוד משהו.

"אתמול דרשתי מרופא מוסלמי שלנו שכבר יום רביעי רצוף פה שילך לנוח והוא מסרב לעזוב. אמרתי אני דורש בפקודה שיילך לנוח. סירב. כולם פה ככה. זה מחמם את הלב. אני בסורוקה 34 שנה ומתרגש מהתרומה וההקרבה. יש לי 5 רופאים שמגויסים בצו 8. התקשרתי לאחד מהם כדי לבקש ריתוק לבית חולים ולמשוך אותו חזרה, אב לארבעה, כמוני (יש לי שלושה בנים ובת). הרופא אמר לי: 'אני רופא יחיד בפלוגה, אני לא יכול'. כולם עושים את זה בשקט ובלי פאתוס. זה מסמך אנושי מורכב, לפעמים אני מתמלא תסכול מהדאגות הפרטיות שלי נוכח זה. הטיפול שלנו הוא בארבעה חדרי ניתוח שעובדים 24 שעות, בלי הפסקה, מאז פרוץ המלחמה".

המפגש היהודי ערבי במחלקה יוצר מצבים טעונים?

"אני רואה לפעמים חשדנות מצד מטופלים שעברו תופת. אבל אני רואה איך הצוות מכיל את זה, מקבל בהבנה וברוגע בלי עלבונות. מה שקורה אצלנו זה חומר לסדרה של נטפליקס, למרות שאירוע בסדר הגודל הזה מזכיר לי רק שואה. זה לא דומה לשום מלחמה קודמת, טבחו ביהודים באשר הם יהודים".