הדרך לתיקון היא לא בכלא אלא בחינוך ובשיקום

פרשת הרצח המזעזעת של יורי וולקוב במעבר החציה יצרה הד ציבורי רחב ושיח ער על האלימות שפושה ברחוב הישראלי. השיח הציבורי כלל תרעומת על כך שהתיק הפלילי הקודם נגד החשוד הסתיים בעונש שכלל עבודות שירות בלבד.

השיח מיד גלש לטענות נגד הפרקליטות ובית המשפט על כך שהענישה במדינת ישראל מקלה מאוד, תוך רמיזה – עבה יותר או פחות – שאם החשוד היה נכנס לכלא, הרצח יכול היה להימנע.

כמובן, גם אני מעוניינת למנוע מקרי רצח, אבל הדרך למנוע אירועי אלימות קשים היא לא בהחמרת הענישה, אלא בשיתוף פעולה רחב של כלל המערכות – ובכללן חינוך, רווחה ורשויות מקומיות. לא על המשטרה לבדה יקום דבר, והמאסר הוא לא פתרון הקסם לבעיות חברתיות עמוקות בהרבה.

התנהגות עבריינית הפוגעת בחברה היא תופעת לוואי חברתית עתיקת יומין, המלווה את החברה האנושית משחר ימיה. המחקרים מלמדים כי ברוב המקרים כלא איננו פתרון, ובוודאי שלא הפתרון היחיד והבלעדי. לרוב, בתי הכלא לא מאפשרים הליך שיקומי יעיל, ולעתים הכלא רק מחריף את הבעיה.

במשך תקופת המאסר עצמה העבריין מורחק מן החברה, ובאמת בתקופה זו הוא לרוב מנוע מלבצע מעשים שליליים, לפחות מחוץ לכותלי בית הסוהר. אולם כעבור מספר שנים (מעטות או רבות) הוא משתחרר מן הכלא, והמחקרים מראים כי ברוב המקרים הוא יחזור אל הפשע. לא רק זאת, אלא גם שלא פעם בתקופת הכליאה הדפוסים העברייניים רק מחמירים ומעמיקים, כאשר עבריינים רבים שיצאו מן הכלא מתוחכמים יותר, מסוכנים יותר ומזיקים יותר.

כמובן, אינני טוענת שיש לפטור עבריין מן העונש, אלא שהליך הענישה צריך להיות אפקטיבי, וכזה שאחת ממטרות-העל שלו היא שינוי התנהגות לטובה. היעד המרכזי צריך להיות לחנך את האנשים לחזור למוטב, כדי שלאחר שיסיימו את העונש שלהם הם יהיו אזרחים הגונים ופרודוקטיביים.

כדי לממש מטרה זו, יש צורך במענה מקיף של כלל המערכות, כך שיחד עם הליכי השיקום יביאו אל התוצאה האופטימלית. מן הראוי שהממשלה תגבש תוכנית לאומית לטיפול בפשיעה, שתכלול את כל המערכות הרלוונטיות.

מערכת החינוך ומערכת הרווחה יש עליהן נטל גדול וחשוב, לא רק לחנך את התלמידים שמצליחים להשתלב, אלא גם לזהות את אלה שמתקשים, להבין את הבעיה הלימודית, החברתית או הסוציאלית, ולספק פתרון מותאם. ככל שמערכות אלה יתפקדו טוב יותר, כך יפחת הנטל על מערכות האכיפה. הזמן הכי טוב לפתור בעיות הוא כשהן קטנות וניתנות לשליטה.

וכאשר אדם עובר עבירה ונתפס, השיקום שלו צריך להיות בראש מעיניה של המערכת, לא פחות מענישתו. נכון, אחת מתכליות הענישה היא לגמול לעבריין על מעשיו, אבל תכלית חשובה לא פחות – ובעיניי אף יותר – היא לפעול כדי שלאחר הנשיאה בעונש העבריין לא יחזור לבצע מעשים שהם מזיקים לסביבה.

המערכות אכן כשלו בטיפול שלהן ביחס לרוצח של יורי וולקוב. אבל הן לא כשלו בכך שלא החמירו את הענישה נגדו, שכן גם אם היה מוטל עליו עונש מאסר (קצר), הוא היה חוזר במהרה לחברה, כשהוא אלים באותה המידה אם לא יותר.

ההסתבכות הקודמת של עדי מזרחי עם החוק היתה צריכה להיות הזדמנות טובה של כל הרשויות לזהות אדם בעל דפוסים אלימים ולטפל בו – באמצעות צווי שירות מבחן, חיובו בהשתתפות בסדנאות נגד אלימות ושליטה בכעסים וניטור מתמשך של המסוכנות הנשקפת ממנו. הדגש הוא הבניית התנהגות נורמטיבית, כדי להביא את האדם למצב בו הוא אזרח מועיל וחיובי.

המודעות הציבורית הגוברת לנזקי הפשיעה היא הזדמנות לרתום את כלל המערכות לתוכנית לאומית מקיפה ולהשקעת משאבים נכונה שייתנו את הדגש על החינוך והמניעה. הדגשים המערכתיים הנכונים יניבו דיבידנד חברתי גבוה הרבה יותר, אם נפסיק לדבוק בקונספט המיושן של כליאה ארוכה כפתרון לכל הבעיות כולן.

עו"ד נועה מילשטיין היא שותפה במחלקת הליטיגציה משרד חדד רוט שנהר ושות', ומייצגת בין היתר בתיקי צווארון לבן