צייר לי חיפושית: התערוכה של פול מקרטני חושפת כישרון אדיר נוסף

סר פול מקרטני הגדיר את עצמו פעם, לא לפי סדר החשיבות, כמשורר, צייר, מעצב גרפי (שעיצב את העטיפה של "סרג'נט פפר"), בעל אחוזה כמעט־סקוטי, צייד כישרונות, מפיק תקליטים ו"צמחוני מיליטנטי". עכשיו הוא יכול לצרף תואר נוסף לרשימה: צלם. התערוכה "בעיני הסערה" ("Eyes of the Storm") שעולה בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון, חושפת כ־250 צילומים מתוך כ־1,000 שאיש האשכולות צילם במשך פחות משנה, בין חורף 1963 לאביב 1964, ושהתגלו בארכיונו כמעט במקרה, אחרי ששכח מקיומם, החליף צד והתמסר לתפקידו כאחד האנשים המצולמים ביותר בעולם.

מקרטני היה מוקף רוב חייו בצלמים מקצועיים. אחיו הצעיר מייק התמסר לצילום אחרי שנאלץ לפרוש מתפקיד המתופף של הביטלס בעקבות פציעה; אשתו הראשונה, לינדה מקרטני, היתה צלמת מחוננת, וגם בתם מרי נעשתה צלמת. מקרטני בחר לצלם להנאתו, באובססיביות אבל כתחביב זמני בלבד, את פרק הזמן ההיסטורי (ללא ידיעתו, כמובן) שבו הביטלס הפכו מלהקה ליברפולית אלמונית להיסטריה גלובלית, כלומר את תופעת הביטלמאניה בזמן התרחשותה. התערוכה מיועדת לכל מי שזוכר את שנות השישים ולכל מי שהיה משתוקק לזכור אותן, והתגלית המדהימה ביותר של האירוע, מעבר לכישרונו הצילומי המפתיע של מקרטני, היא שמעטים האמינו כי הביטלס ישרדו בכלל, ושחברי הלהקה היו יותר סקפטיים מכולם.

הצילומים, בשחור־לבן ולבסוף (בחדר האחרון של התערוכה) בצבע, אולי אינם אחידים ברמתם, אבל כולם מביאים סיפורים קצרים מאלפים ותיאורי דמויות מרתקים. כך, למשל, נראה מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, בן 29 בלבד, משקיף מהצד בחיוך מבויש וחסר ביטחון על מפלצות התהילה שברא במו ידיו. עם זאת, הוא ידע להיות אסרטיבי כשצריך, ובין היתר מקרטני מתעד בעקיפין, ושוב אולי ללא ידיעתו, כיצד אפשטיין מפריד בתוך ההמולה בקומה ה־12 של מלון פלאזה בניו יורק בין ג'ורג' האריסון ואהובתו באותה עת, הזמרת האפרו־אמריקאית אסטל בנט, מחשש שהמשך הרומן ביניהם בתקופה שבה גאתה הגזענות בארה"ב יזיק ללהקה ויהפוך את הביטלמניה לביטלפוביה. בנט נראית מבולבלת ושבורת לב, עוד הוכחה לכך שתמונה אחת שווה אלף מילים.

סינתיה לנון, אשתו אז של ג'ון, לעומתה, שידעה את מנת הסבל שלה בנישואיה, נראית כמעט מאושרת בצילומי מקרטני. ג'ון עצמו, שהיה כמעט עיוור, נמנע תחילה מלהצטלם עם משקפיים, וצילום של ילדה בשלג, בוושינגטון שאחרי רצח קנדי, מעיד על רגישותו הפיוטית.

מקרטני מתעד את קבלת הפנים הפושרת יחסית שהביטלס זכו לה בפריז, בינואר 1964 (אבל הם דיגמנו כובעים צרפתיים מצחיקים, נהנו להשתטות ורינגו התחפש לנפוליאון), כשבמקביל גם סולקו מהמקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי על ידי חמישיית דייב קלארק. אבל אז הגיע המברק מניו יורק, שדיווח כי "אני רוצה להחזיק את ידך" כבש את אמריקה, והצילומים מעבר לאוקיינוס, שבהם מקרטני מתפקד כשחקן במחזה וקהל משתאה בו בזמן, מתחילים לתעד את המהפך. זירות הצילום הן מאחורי הקלעים, על הבמה, באולפנים, בטיסות (וגם בשדות תעופה, שבאחד מהם ממתינה להם שימפנזה מזדמנת), בלימוזינות, במסיבות (במצבים שונים של פיכחון) וברחוב. ההופעה שלהם בתוכנית האירוח של אד סאליבן נצפתה על ידי 73 מיליון איש, ומאז נעשו בלתי ניתנים לעצירה.

בתמונות של מקרטני, ארבעת המופלאים נראים כמו חייזרים המומים במעילי גשם, עושים פרצופים עם טיפוסים כמו מוחמד עלי, מלווים בשומרי ראש חמושים (אחד מהם מתועד ישן על מיטת שיזוף במיאמי, אבל מקרטני מספר ש"זה היה שוק לראות אקדח אמיתי מקרוב בפעם הראשונה בחיינו"), על רקע מעריצות צורחות (או כאלה שכותבות דברי אהבה בחול מתחת לחדרי המלון של הארבעה) ושלטי חוצות של עצמם, ושל פרסומות משתנות לקוקה־קולה או לבירות שפסו מן העולם, ומקרטני בן ה־21 מצלם גם את המוני הצלמים שמצלמים אותם. "כמה יפים היינו", הוא כותב בהערותיו לתערוכה, המופיעות על הקירות וגם ניתנות לשמיעה בקולו, "ואפילו לא ידענו". עוד מובאים בתערוכה קטעי יומן של מקרטני מאותה תקופה, בכתב ידו הפרוע. חשיבותה המרכזית של התערוכה היא כנראה בהיותה קפסולה של זמן המתעדת את לידתה של הסלבריטאות המודרנית.

עוצמות התהילה החדשה והבלתי צפויה עוברות היטב בעדשה של מקרטני, כמו גם הבידוד והבדידות הבלתי נמנעים שבאים בעקבותיה. ככל שהזמן עובר וההצלחה מתגברת, חברי הלהקה נראים עייפים יותר ועליזים פחות, ובכמה צילומים נדמה שג'ורג' ורינגו מסתירים מאחורי משקפי שמש את הרצון שיניחו להם לנפשם.