המחאה תציל את מדינת ישראל ממלחמה נצחית

סרטון קצר מתעד את סינואר הצועד בכפכפים ושרוָואל במנהרות החשוכות בעקבות משפחתו. במבוכי המנהרות הללו, בידי אותו המרצח בכפכפים, נמצאים החטופים. כך, בפשטות אנושית אפורה, נראה הרוע המזוקק, בנאלי כעת בדיוק כמו אז. השידור החוזר ונשנה של הסרטון מעיד כי התמכרנו לשנאה ולתשוקת הנקמה, והדחקנו את הזעם כלפי ההנהגה שלנו, שהפקירה את אזרחיה.

קרוב לחמישה חודשים חלפו והישראלים מתקשים להתאושש מן האסון. בסקר טרי של המכון לדמוקרטיה רוב הציבור (60%) צופה שהמחאה תחודש, אך רק 24% רואים עצמם שותפים למחאה בפועל. לפי שעה – הציבור מסתגר בתוך עצמו ומצפה שיושיעו אותו. למרות המחדל ואי האמון בממשלה ובמוסדותיה, לא יוצאים עדיין המונים לרחובות.

לעומת הרוב ההמום והשפוף, המחנה המשיחי-חרד"לי, המהווה את גרעין היסוד של ממשלת נתניהו, פועל במרץ למימוש מטרותיו האידאולוגיות. הוא רואה במערכה בעזה מלחמת מצווה – מימוש תהליך הגאולה ומלחמת נקם ושילם באויבי היהדות. המשיחיים הפכו כמעט לשחקן יחיד במרחב התקשורת המסורתי וברשתות החברתיות. יעד החזרת החטופים, עומד לשיטתם בסתירה ליכולת צה"ל להכריע את החמאס ומכונת הרעל הפועלת בשירות נתניהו תוקפת כל מי שמטיל ספק ביעדי המלחמה. כך, אינסטינקט הנקמה ותחושת הפחד מאפילים על ערכי היסוד של הציונות המדינית המעשית, שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל.

שלא במפתיע, במקום להתמודד עם המציאות, נתניהו ממוקד בעיצוב תודעת הפחד, המשמשת אותו כעת בציניות להמשך המלחמה לצרכי הישרדותו. סיסמת "הניצחון המוחלט" איננה יעד בר-השגה, אלא סם הרדמה למי שמבקש להיאחז באשליית הנקמה וההכרעה הצבאית. כמו מהמר בקזינו, ממשלת ישראל בראשותו מעדיפה את הגדלת ההימור (הצבאי) על ההחלטה לחתוך הפסדים, לקום מהשולחן ולהתחיל במהלך השיקום הבטחוני, החברתי והכלכלי.

הלחץ האמריקני הניע את נתניהו לפרסם (באיחור רב) את מדיניות ישראל "ליום שאחרי". בטווח הקצר המסמך מגדיר יעדים שדווקא יבטיחו את המשך הלחימה לחודשים ארוכים: "השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של החמאס." לטווח הארוך מוגדרים שני סעיפי סירוב: "ישראל דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים...", ו-"ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית..." כך, למרות קריסת קונספציית "ניהול הסכסוך" והסירוב לפתרון מדיני, עכשיו היא שוב מונחת על המדף למכירה. בעולם אין לה קונים. דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, ג'ון קירבי, שלל את מתווה הסירוב של נתניהו וסיכם: "הנשיא ביידן נותר מחויב לפתרון שתי מדינות, ולדרך שבה זה יכול לעזור לאזור כולו".

שעון העצר הבינלאומי מסמן את ה-10 למרץ – תחילת חודש הרמדאן – כקו סיום המלחמה. בימים הקרובים המערכת הבינלאומית תגביר את הלחץ בדרישה לעצירת הלחימה ונסיגת צה"ל. בפועל, רובם המוחלט של כוחות צה"ל עזבו את הרצועה.

אל מול הלחץ הבינלאומי, המערכת הפוליטית הישראלית תקועה עם דוקטרינת סמוטריץ' ובן גביר. מניעת כניסת מתפללים לתפילות הרמדאן במסגד אל-אקצה תעודד התפרצות אלימה שתהווה סם חיים לחמאס, ובכך משרתת את ציר הכאוס (איראן, רוסיה, חמאס וחיזבאללה) ופועלת נגד ציר המדינות המתונות – ארה"ב, אירופה והמדינות הערביות המתונות. סירוב ישראל להסדר מדיני, הכולל עסקה להחזרת חטופים עלולה להפוך את המאבק הבילטראלי בחמאס למלחמה רב-זירתית ומצור בינלאומי, תהליך שבקצהו נהפוך למדינה מנודה ומוחרמת.

החברה האזרחית הישראלית, שהוכיחה עצמה במאבק על דמותה של ישראל בהתנגדות להפיכה המשטרית, בסולידריות החברתית ובמילוי החלל שהותירה המדינה בניהול המערכה, נקראת להיאבק עכשיו על עצם קיומה. הגענו לצומת גורלית – להכרעה בין נתיב המלחמה לנצח שתכליתה הקמת מדינת הלכה משיחית ושליטה יהודית בין הירדן לים, לבין אימוץ תוכנית הנשיא ביידן להסדר מדיני במסגרת אזורית – הסדר אשר בו זמנית מהווה איום מעשי על רעיון החמאס והג'יהאד האיסלמי, ותואם את עקרונות הציונות המדינית המעשית. הגיע הרגע להתעוררות אזרחית – מחאה 2.0.

אם נישאר קפואים, שקועים באבלנו ובצורך בנקמה, אנחנו עלולים לגלות שזו נבואה שמממשת את עצמה. האבל החונק על אסון ה-7 לאוקטובר עלול חלילה להפוך לאבל על אובדן מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה: מדינה דמוקרטית ליברלית, מקלט ובית לעם היהודי.

ד"ר בעז תמיר הוא יזם טכנולגי ופעיל חברתי