בהדרגה, ואז לפתע: כך ההייטק הישראלי עלול לחמוק לנו מבין הידיים

כאשר קרחון נמס, התהליך קורה באופן בלתי נראה לעין, שכן המים המתחממים ממסים אותו מתחת לפני השטח. עד שנסיגת הקרחון הופכת לבלתי הפיכה, הוא מתכווץ בקצב מהיר ביותר ורק אז הסדקים הענקיים מתגלים לעין ומגיעים לכותרות בכלי התקשורת.

היה ובמערכת המשפט הישראלית יתקבלו השינויים הרדיקליים שעומדים על הפרק, העסקים ימשיכו בתחילה כביכול כרגיל. השקעות עדיין יזרמו לחברות הסטארט-אפ הישראליות והצעות רכישה עדיין יגיעו מחברות זרות. אך מראית עין זו היא מטעה מאוד.

השינוי הדרמטי במערכת המשפט, המכפיף את בתי המשפט לפוליטיקאים, לא יגרום את אותה מידת נזק כמו כל אחת מהחקיקות הבלתי ליברליות שיעלו בהמשך ושהממשלה כנראה תפעל להעביר. כמו אותו הקרחון הנמס מתחת לפני השטח, כל החלטה מעוררת מחלוקת תחמם בהדרגה את המים סביב תעשיית ההייטק הישראלית עד שהיא תתנתק בסופו של דבר מהיבשה שלה.

לפני 17 שנה פתחתי את המשרד הישראלי של אחת מקרנות ההון סיכון האמריקאיות המובילות בעולם שבה אני שותף, ומאז השקענו כ-1.5 מיליארד דולר בכ-75 חברות סטארט-אפ ישראליות. שוב ושוב אני נשאל מה יקרה אם אותן "רפורמות" קיצוניות יתקבלו.

כאשר אנשים תוהים האם משקיעים זרים ינטשו את ישראל, הם שואלים את השאלה הלא נכונה. למעשה, משקיעים לא יצטרכו לעזוב את ישראל: היזמים יעשו זאת קודם לכן.

היזמים הם לב ליבה של תעשיית ההייטק הישראלית והמשקיעים ילכו אחריהם לכל מקום באשר הם ילכו. ככל שהיזמים יזהו הידרדרות לקראת שלטון סמכותני ועמה את אי-הוודאות לעסקים שלהם ולחייהם האישיים, כך הם יבחרו במידה הולכת וגוברת להקים את החברות שלהם מחוץ לישראל. במדינות רבות הם יתקבלו בזרועות פתוחות. הנסיגה הלא מורגשת בתעשיית ההייטק הישראלית תתחיל בהחלטות אינדיבידואליות ואישיות בדיוק כמו אלו.

בחינה של העבר הלא רחוק מוכיחה לנו שבריחת מוחות כזו אינה בלתי סבירה. יזמים ישראלים הקימו לעתים קרובות את החברות שלהם בחו"ל, קרוב יותר לשוק ולמקורות ההון. יש שעשו זאת באמצעות הקמת מרכזי מחקר ופיתוח בארץ, בעוד אחרים התעלמו לגמרי משורשיהם.

לדוגמא, חברת ההייטק הגדולה ביותר שנוסדה על ידי ישראלי היא Palo Alto Networks, המוערכת כיום בשווי של 45 מיליארד דולר. חברת הסייבר טרחה להקים את השלוחה הישראלית שלה רק 13 שנה אחרי הקמתה. כדי להבין את גודל ההפסד הצפוי לישראל בעוד עשר שנים מעתה, תכפילו דוגמא זו של חברת Palo Alto Networks פי עשרים. זו אינה אנקדוטה, ישנן עוד עשרות דוגמאות כאלו.

צורה נוספת של זליגה לחו״ל, תתבטא ביזמים ישראלים שיקימו את העסקים שלהם בישראל, אך יתאגדו בארצות הברית או בבריטניה. פעם זה היה מהלך מקובל בעבור מייסדי חברות ובעלי המניות שלהם, בשל אי הוודאות ששררה בענייני המסים בישראל. אותם מייסדים יטענו בצדק שמעכשיו כאשר ישראל נכנסת לעידן חדש של חוסר ליברליות, קשה יהיה לצפות כיצד חברות הממוקמות בישראל יתקבלו בשווקים הגלובליים ועל ידי משקיעים זרים. משום כך, מהלך שכזה ייחשב כאמצעי זהירות ובסופו של דבר המשקיעים אף ידרשו זאת מהם. עסקים ומשקיעים לא אוהבים אי ודאות, וזה מה שהשינוי הדרמטי במערכת המשפט מייצג.

סביר להניח שחברות סטארט-אפ ישראליות קיימות לא יעזבו את ישראל, אך יש שייאלצו לעבור ״הפיכת שרוול" לחברות אם אמריקאיות כדי לנתק את עצמן ממדינת המוצא שלהן. אחרות, יפתחו מרכזי מחקר פיתוח (R&D) באירופה ובצפון אמריקה כדי לצמצם את תלותן בסניף הישראלי ולקלוט את הישראלים שיהיו מעוניינים לעבור לעבוד בחו"ל (רילוקיישן). גם זה אינו בלתי סביר וכבר מתרחש באופן קבוע. המדינה שלנו קטנה ורחוקה מדי מכדי להכיל כל כך הרבה כישרון, כך שתמיד תהיה בריחת מוחות מישראל. אך המדרון החלקלק הזה לעבר חוסר ליברליות יוביל אותה לתהומות שמעולם לא דמיינו.

בדומה לסוחרים הנודדים בעבר, חברות הסטארט-אפ הישראליות הן מהזריזות, קלות התנועה והגמישות שיש. הן ילכו למקום שיש בו הזדמנות ויעזבו מקום שיש בו נטל. ניתן לבקר אותם כמה שרק רוצים מבחינה אידיאולוגית, אבל אלו הם העסקים שלהם והחיים שלהם. חברות סטארט-אפ ישראליות, כמו המוצרים שלהן, הן וירטואליות ויכולות לפעול מרחוק. בניגוד למשל למפעל בהונגריה, הן לא צריכות הסכמי סחר מיוחדים, תמריצים כלכליים או גישה למסילות רכבת.

לפני עשרים שנה, חברות סטארט-אפ ישראליות עדיין נאבקו כדי להשיג את תשומת הלב של משקיעים אמריקאים וחברות רב-לאומיות. הסתרנו בכוונה את עובדת היותנו ישראלים, העסקנו מנכ"לים זרים, טסנו לפגישות איתם בחו"ל והסכמנו לערוך שיחות ועידה באמצע הלילה. כמו כן, הסכמנו ל"הנחה ישראלית" על הערכות השווי שלנו. אחד מההישגים המרשימים ביותר שהושגו במהלך חמש השנים האחרונות הוא ש"הפרמיה הישראלית" תפסה את מקומה של "הנחה ישראלית" בלתי הוגנת זו.

ייתכן ומשקיעים ורוכשים לא ינטשו את ישראל תוך זמן קצר מאוד, אך הם ישובו לבקש הנחה כדי לשקף את אי הוודאות ואת המותג הישראלי שניזוק. הם ידרשו את ההנחה הזו עד שהמותג הישראלי יהיה כל כך רעיל ושום הנחה כבר לא תספיק. מותג ההייטק הישראלי שלקח לו עשרות שנים כדי להיבנות ולשגשג יהפוך בהדרגתיות לנטל.

אך המכה הסופית להייטק הישראלי תהיה זו השקטה ביותר מכולן: העלות האלטרנטיבית – החמצת מסלול הנסיקה הרציף של ההייטק הישראלי, היה ולא היינו בוחרים בדרך מסוכנת זו.

חדשות רעות בעסקים מתבטאות לעתים קרובות רק במה שלא ניתן להסתיר: חברה מפטרת מאות עובדים, סוגרת סניף או נסוגה מעסקה שכבר הוכרזה. אך חדשות רעות יותר אינן יוצאות מהחדר הסגור. כאשר תוכניות להתרחב ולפתוח משרדים מקומיים נדחות לטובת פתיחת סניפים באירופה. או כאשר מנכ"ל מעמק הסיליקון מסרב אפילו לתת הצעה על רכישה ישראלית, כי הוא חושש מקשיים שעלולים לצוץ עם בעלי המניות והעובדים. כאשר קרן הון סיכון גדולה עם שליש מהונה שמגיע ממדינות המפרץ הפרסי נוקטת זהירות בבניית תיק השקעות גדול מדי בישראל. משקיע אחד פחות אולי לא ייתפס כבעל משמעות, אך יכול להוות את כל ההבדל בין משא ומתן לבין כניעה. אלו מהלכים שלא יגיעו לכותרות בכלי התקשורת, שכן רק מעטים יידעו כיצד המצב יכול היה להיות שונה.

היעדר הצהרות ממשקיעים זרים ומחברות רב-לאומיות אינו צריך להיתפס כהוכחה לכך "שהעסקים כרגיל". המשקיעים לא מרוויחים דבר מיציאה בהצהרות פומביות, אז תפסיקו לחפש כאלו.

לא זו בלבד שהמורשת של הממשלה הנוכחית תהיה הרס הדמוקרטיה הישראלית, אלא גם זו של צמצום תעשיית ההייטק הישראלית. עולם ההייטק הוא חסין אך לא בלתי מנוצח. בדומה לקרחון, תעשיית ההייטק הישראלית תיסוג לאיטה בתוך המים החמים של חוסר ליברליות, ואלו המסתמכים אך ורק על כותרות בכלי התקשורת והצהרות פשוט לא יבחינו בכך.

זה יקרה בהדרגתיות, ואז לפתע.

הפוליטיקאים יכולים להתעלם מאזהרות היזמים עצמם, אך עתיד תעשיית ההייטק הישראלית תלוי על בלימה. אלו מביננו שפועלים ברמת מקבלי ההחלטות בשטח יכולים כבר להרגיש את השינוי העדין הזה בטמפרטורה. יהיה זה רק במבט לאחור כשהסדקים יהפכו לנראים לעין וכשההשפעה המצטברת שלהם תגיע לכותרות כלי התקשורת.

זה הזמן לעצור ולשקול מחדש בטרם יהיה מאוחר מדי.

אדם פישר הוא שותף בכיר בקרן הון סיכון האמריקאית בסמר (Bessemer) ועומד בראש הסניף הישראלי של החברה