הישראלים קוראים פחות - המדינה תשלם ביוקר

שלוש מגמות ארוכות טווח בשוק הספרות והקריאה בישראל מתכנסות לתמונת מצב מדאיגה.

ראשונה, הישגיהם הירודים של תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים הנערכים מעת לעת בתחום האוריינות. לאחרונה פורסמו תוצאות מבחן פירלס, שנערך בשנת 2021 והשווה את תלמידי כיתות ד' בישראל לתלמידי 65 מדינות ורשויות חינוך אחרות. ממוצע הישגי התלמידים ירד חדוֹת מהבחינה האחרונה (2016), ובאופן כללי, תלמידינו גילו ביצועים נמוכים משמעותית מאלה של מדינות מפותחות אחרות. גם מבחן פיז"ה, הבוחן את אוריינות הקריאה של תלמידים בני 15, ממקם את ישראל באופן שיטתי מתחת לממוצע במדינות ה-OECD, ולאחרונה גילה, שהפערים בה בין המצטיינים למתקשים, הם מהגבוהים בעולם.

מגמה שנייה היא ירידה מתמשכת בשיעור הקוראים בישראל, המתבטאת בין השאר בהוצאה על רכישת ספרים. אם בשנת 2003 הסתכמה רכישת הספרים במשק בית ממוצע בכ-19 שקלים בחודש, מתוך תצרוכת כוללת בסך כ-10 אלף שקל, הרי בשנת 2018 ירד הנתון הזה לכ-16 שקלים מתוך כ-16 אלף שקל. בסקר מיומנויות בוגרים, שנערך במדינות ה-OECD בשנים 2014-15, נמצא שרק חמישית מהישראלים קוראים ספרים מדי יום, ורק חמישית נוספת – פעם בשבוע. ראוי לציין כי אותו סקר מצא מִתאם חזק בין גובה השכר לרמת האוריינות: המיומנים בקריאה - משתכרים כמעט פי שניים ממי שרמת הקריאה שלהם נמוכה, ובעלי שכר נמוך - מדווחים בשיעור גבוה בהרבה, על כך שאינם קוראים להנאתם כלל.

מגמה שלישית היא הלחץ הכלכלי שבו נתונות הוצאות הספרים בישראל. חלק ניכר מהלחץ נובע ממבנה שוק מעוות,לחלק אחר קשור במחיר הנייר המאמיר, אבל חלקו נובע, בלי ספק, מהתמעטות הקוראים.

הלחץ גורם לשלוש תוצאות קשות: ראשית, המודל העסקי שעליו התבססו ההוצאות מאז ומתמיד עובר שינוי עמוק, ובמקום למכור ספרים לקוראים - הן מוכרות שירותי הוצאה לאור לסופרים. מתוך כ-1,400 ספרי מקור חדשים היוצאים בישראל מדי שנה, כאלף מופקים במימון חלקי או מלא של הסופרים והסופרות. התופעה נפוצה לא רק בהוצאות הייעודיות שקמו לשם כך אלא גם בהוצאות הגדולות והוותיקות.

שנית, הקושי הכלכלי מביא לירידה מתמשכת באיכות ההפקה של הספרים – התכנים והמעטפת החיצונית כאחת.

שלישית, התעריפים המשולמים לעוסקים ולעוסקות במקצועות הספר – עריכה, תרגום, הגהה, לקטורה וניקוד – נותרו בלא שינוי כמעט ב-15-20 השנים האחרונות.

סקר שערך בשנה שעברה איגוד אנשי הספר מצא כי בעלי ובעלות מקצוע ותיקים בתחומים אלה מכניסים כ-7,800 שקל ברוטו בממוצע (גילוי נאות: הח"מ הם מתרגמים וחברי ועד האיגוד).

את המגמות האמורות אפשר לייחס, בין השאר, לשינוי לגיטימי בהעדפות צרכנים. ישנה תחרות מתעצמת על שעות הפנאי שלנו וכולנו מעדיפים, לפעמים, לגלוש באינטרנט או לצפות בסדרות, אבל חובה לזכור שלשינוי ההעדפות יש גם מחיר כלכלי, חברתי ותרבותי. כחברה אמור להיות לנו עניין לבלום את המגמות הללו, ולא רק כי "ספרים זה החיים", כמו שהיה אומר דני רוחאס מ"טד לאסו", אלא כי קריאה ואוריינות הן מפתח לצמצום פערים חברתיים ולהגברת שוויון ההזדמנויות.

אם כך, אולי כדאי לחברה להשקיע בעידוד הקריאה? המדינה משקיעה סכומים נכבדים בקולנוע ובטלוויזיה, בספורט, בתיאטרון ובמוזיקה. בספרות, לעומת זאת, היא משקיעה סכומים פעוטים ממש (פחות מ-17 מיליון שקל בשנים 2020-21). מאחר שהמטרה היא חיזוק הביקושים, הפתרון המתבקש הוא תמיכה ישירה בקוראים, מסוג שקיים באירופה: צרפת, למשל, מקציבה כ-250 מיליון אירו ל"כרטיס תרבות" המיועד להוצאה על ספרים, סרטים, הצגות, מוזיאונים או מוזיקה בסכומים שמצטברים ל-380 אירו לכל צעיר וצעירה. איטליה וספרד מחלקות כרטיסים דומים בסכומים גבוהים יותר.

בישראל אפשר, לדוגמה, לחלק שוברים לרכישת ספרים פיזיים או דיגיטליים לתלמידי כיתות ו', ט' ו-י"ב. 60 מיליון שקל – פחות מ-3% מתקציב משרד התרבות – יספיקו לחלוקת שוברים בסך 130 שקלים לכל תלמיד ותלמידה. אפשר לחשוב על סכומים גדולים יותר ובפריסה שונה, לפי גיל או חברתית-כלכלית. סקר מיומנויות הבוגרים שהוזכר לעיל מצא כי תדירות הקריאה בבגרות עולה ככל שגדלה כמות הספרים בבית בגיל 16. תמיכה ממשלתית בבניית ספריות ביתיות עשירות יותר עשויה אפוא לשרת מטרה משולשת: לעודד קריאה; לשפר את האוריינות; ולחזק את המו"לות הישראלית, ובכלל זה את העוסקים והעוסקות במקצועות הספר.

יניב פרקש ומור רוזנפלד הם מתרגמים, חברי ועד איגוד אנשי הספר