כדי להעביר סיוע לדרום, פקידי האוצר יצטרכו להתמודד עם גפני

לחץ כבד הופעל על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בתחילת השבוע, עד שאישר לבכירי משרדו לשלוח מכתב לכלל מנכ"לי משרדי הממשלה עם דרישה חד־משמעית לעצור את השימוש בתקציבים שהוקצו להם ולא נעשה בהם שימוש עד כה – בין אם מדובר בכספים קואליציוניים או בתקציבים נדרשים שפשוט לא נוצלו עדיין.

גם המהלך הזה רחוק מלהיות מושלם, משום שאינו מבחין בין כספים הכרחיים – למשל המשך פיתוח תשתיות חברתיות נדרשות, בטח בזמן מלחמה – לבין כספים לא נחוצים, שמלכתחילה כל מטרתם היתה ביצור קואליציית ההרס שהקים בנימין נתניהו עם סמוטריץ', איתמר בן גביר והחרדים. חוסר ההבחנה הזה מלמד ששר האוצר נזהר מאוד מלשבור את הכלים מול החרדים – ובכל זאת עצם המהלך מלמד שבאוצר הפנימו את עומק הבור הכלכלי שהמלחמה יוצרת.

אלא שהמשוכה של סמוטריץ' בדרך לעצירת הזרמות הכספים היא גן ילדים בהשוואה למה שממתין לפקידי האוצר בוועדת הכספים של הכנסת בראשות משה גפני. כל שקל בתקציב 2024-2023 שירצו להסיט מייעוד מסוים לייעוד אחר יידרש לקבל את אישור הוועדה של גפני, יו"ר דגל התורה החרדית. ומיליארדים רבים מהכספים שנעצרו כעת, חשוב להזכיר, הם כספים קואליציוניים לשימושן של המפלגות החרדיות וציבור בוחריהן.

גפני, היו"ר רב הכוח והנצחי כמעט של ועדת הכספים, נתפס בשנים עברו כמי שדואג לחלשים בחברה מול החזקים, ולא משנה מי עומד מולו. באמצע העשור הקודם, למשל, הוא העביר בשיתוף פעולה עם שלי יחימוביץ' את החוק להגבלת שכרם של מנהלי הבנקים. בליץ החקיקה אז הותיר אפילו את הבנקאים החזקים ביותר חסרי אונים.

אלא שבתחילת הקדנציה הנוכחית גפני השתנה, וכמוהו רוב חברי הצמרת הפוליטית החרדית. שיכורי כוח מתוצאות הבחירות ומהעוצמה הפוליטית שניתנה להם מול ראש הממשלה המוחלש, הם קיבלו החלטה אסטרטגית: עניי עירנו לא רק קודמים, הם היחידים. 14 מיליארד שקל של כספים קואליציוניים היו לא רק סכום שיא היסטורי, הם גם שברו כל נורמה של עידוד פריון וצמיחה, לטובת ריפוד כיסיהם של מגזרים לא יצרניים וחיזוק בלתי פרופורציוני של היהדות האורתודוקסית הקיצונית והמשיחית.

גפני הפך בן לילה מיו"ר ועדת הכספים של כולם לברז שמנתב את כספי הציבור הכללי לטובת בוחריו. במו ידיו הוא החליט לשבור את הסטטוס קוו השברירי בין החברה החרדית ליתר האוכלוסייה והיה אחראי להסטה מסיבית של כספים לטובת מוסדות דת ותלמידי ישיבה בלי להסתכל לצדדים.

בהנחה סבירה שהממשלה לא תחליט פתאום להעביר תקציב חדש ל־2024 – פרוצדורה לא פשוטה כלל ומתכון לזעזוע פנימי – אלא תסתפק בהסטת כספים בין סעיפי תקציב, תפקיד יו"ר ועדת הכספים יהיה מוקד כוח רב עוצמה. גפני יוכל לבלום כספים שלא לרוחו, או להציב כתנאי להעברתם תנאים לפי דרישת שולחיו לכנסת. אם להקיש מהתנהלותו של גפני "החדש", זה לא תסריט דמיוני כלל וכלל.

נדרשו לו עשרה ימים תמימים לכנס את ועדת הכספים אחרי אסון ה־7 באוקטובר, על אלפי ההרוגים, הפצועים, החטופים וההרס הבלתי נתפס של הרכוש. הוא לא כינס אותה גם כשחברי הוועדה מהאופוזיציה ביקשו לקדם את הדיונים כדי לספק סיוע כספי מיידי לנפגעים ולבני משפחותיהם. לגפני היה את כל הזמן שבעולם. מלחמה? הוא היה מעדיף להרחיק את עצמו ככל האפשר מעניינים כאלה.

בישיבת הוועדה, כשכבר כונסה לבסוף, דיברה גם נירה שפק, ניצולת הטבח בכפר עזה. היא עלתה לדבר בזום ומדם ליבה סיפרה על המצוקה הקיומית של הניצולים שפונו מבתיהם. את גפני זה כנראה לא עניין. "אם אפשר רק לסיים...", קטע אותה גפני בלי טיפת חמלה, "השר תכף יוצא".

זה האיש שינהל מעתה את הדיונים הרבים שיתקיימו בוועדת הכספים. הדיונים האלה יעסקו בסיוע, בפיצויים, ובהסטת מאות רבות של מיליוני שקלים של כסף ציבורי שמלכתחילה לא היה צריך להגיע למוסדות תורניים, למשימות הדתה יצירתיות, לביסוס גדודי רבנים עירוניים ולתוכניות חינוך הומופוביות, וכעת הוא נדרש בדחיפות לטיפול בחברה ובביטחון.

גפני, שלאורך כהונת הממשלה הנוכחית מטרתו המוצהרת והראשונה במעלה היתה חקיקת חוק השתמטות שיקנה פטור גורף מגיוס לבני ישיבות, מבין כנראה שמתקפת החמאס הרצחנית ב־7 באוקטובר טרפה את הקלפים. האווירה הציבורית והכאב העצום על מותם של חיילים ואזרחים לא יאפשרו חקיקה כזו (אם כי כש"כלכליסט" פנה אליו ושאל האם לנוכח ההתרחשויות ייסוג מכוונתו להעביר את חוק ההשתמטות, גפני נמנע מתשובה. כך שייתכן שהוא מאמין שהחוק עוד לא נפח את נשמתו).

כך שמה שנשאר כרגע בראש סדר העדיפויות של המפלגות החרדיות הוא שמירה על הכספים הקואליציוניים שהובטחו להן. ראשי המחנה הממלכתי, בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט טעו טעות מרה כשלא דרשו דריסת רגל גם במשרד האוצר עם הצטרפותם לממשלת החירום. הם השאירו את הניהול הכלכלי בידי סמוטריץ', שמבקש לשמר את הממשלה, ובידי גפני, שמבקש לשמר את הכספים שהובטחו לחרדים. המינימום שאנשי המחנה הממלכתי יכולים וחייבים לעשות הוא לדאוג ששני אלה לא יהוו מכשול בדרך לשיקומם של הצבא, אנשי העוטף, החברה - ולמעשה של המדינה כולה.