טל שוחט. "בורכתי שאני יכולה לעשות את האמנות שלי בלי שום תמיכה ותקציבים מאף אחד, חוץ מאנשים שקונים את יצירותי" | צילום: יובל חן
האמנית טל שוחט: "מה שחשוב לי בצילום זה שהוא יהיה סקסי"
שוחט היא אמנית מצליחה המתעדת כבר שנים את בני משפחתה בצילומים חושפניים. בתערוכה החדשה שלה יש מעין "חזרה גנרלית למוות של ההורים שלי". בחיים הפרטיים היא לא אוהבת לצלם, ומרגישה לפעמים שכשהיא עוסקת באמנות היא מונעת אוכל מילדיה, אף שעבודותיה נמכרות בעשרות אלפי דולרים
ארבע וחצי שנים עברו מאז תערוכת היחיד האחרונה של טל שוחט, המציגה בימים אלו את ״כוכבים בחוץ״ בגלריה רוזנפלד. אמנם בזמן הזה גם ילדה את בנה, מאור, אח למונה, ״אבל אני עובדת נורא לאט תמיד״, היא אומרת. ״לוקח לי זמן גם כי ההפקות מאוד מסובכות ויקרות ואני צריכה להרגיש שאני ממש בטוחה שבא לי לעשות את זה".
שוחט, 48, בוגרת המדרשה, מציגה צילום ועבודות וידיאו מבוימות, חלקן חושפניות מאוד — כולל שלה ושל בני משפחתה — בעלות יופי דרמטי, העוסקות בזהות, נשיות, מזרחיות ומשפחה. היא זוכת פרס שרת התרבות ל־2016, הציגה תערוכות יחיד בישראל ובחו"ל ועבודותיה נמצאות באוספים רבים בהם במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובמוזיאון לאמנות בלוס אנג׳לס.
היא מסבירה כי העיכוב בהצגה של תערוכה חדשה נבע גם מדברים שלא בשליטתה. "היו כל כך הרבה דברים לא מתוכננים שבאיזשהו שלב נראה לי שהיקום מנסה להגיד לי: 'די, אל תעשי'״.
איזה דברים לא מתוכננים?
"עבדנו על התערוכה בקורונה אז היו סגרים על ימי צילום, אנשי צוות חולים. צילמנו בעכו עם הרבה אנשי הפקה ערבים. התחברתי נורא למקום ואז התחילו המהומות: שרפו את החדר שישנו בו, אני והילדים, ובשיחות עם אנשי הצוות פתאום הרגשתי את זה מהצד השני — את הפחדים שלהם, על הילדים שלהם, זו היתה דרמה כזאת. ממש סטירה. הלם. אני חושבת שדרך התערוכה באמת יכולתי לראות כמה המציאות ארעית, באופן בלתי נתפס".
בכל זאת זה, לא נכנס לתערוכה.
"זה כן נכנס, הכל נמצא שם בעיני. למשל, בסרט שצולם בעכו יש מבנה על חוף הים שעשוי מחול, ונראה בדיוק כמו מחנה אימונים של צה״ל בנגב, המדמה קסבה בעיר ערבית. הילדה שבסרט (בתה מונה — ד.ג) בורחת דרכו לחמאם שלמטה, עם כל הפנטזיה האוריינטליסטית הזאת. יש תחושה של אימה שקורית בחוץ״. הסרט בחמאם מתחיל עם טקס טהרה של אביה של האמנית וממשיך במעין ריקוד שבטי של נשות המשפחה סביב בנה, מה שנראה כטקס של חילופי דורות.
״כשהייתי קטנה אבא שלי היה עושה סרטים של המשפחה ואני בעצם ממשיכה אותו״, היא מספרת. ״הוא היה מביא צלמים, היינו מתגנדרים ומנקים את הבית, היינו מכינים קערות עם פירות וסידורי פרחים ומוסיקה של הבי־ג׳יז או מוזיקה קלאסית ברקע — לא מוזיקה ערבית. הוא המציא לעצמו משפחה. בסרטים הוא היה מכריח אותנו לאכול ביחד, למרות שבחיים לא אכלנו ביחד, או שהוא היה לוקח אותנו לנתניה להצטלם חוצים את המזרקה וחוזרים. כל מיני שטויות, אבל אני נורא אהבתי את זה. אז באיזשהו אופן אני עושה את כל מה שאבא שלי עשה: הוא הקרין סרטים בכל מיני פריפריות על מסכים, אני כל היום תולה מסכים בצילומים שלי; הוא עבד בקק״ל ונטע עצים ואני מצלמת עצים. אחר כך היתה לו חנות ירקות ובאחד הצילומים בתערוכה הוא שוכב על שולחן, מרוח בדבש, קבור בטבע דומם עם תמנונים ופירות״.
נראה קצת כמו טקס הכנה לקבורה?
"זה מין קניבליזם של אהבה, וגם כל הדבר הזה זה חזרה גנרלית למוות של ההורים שלי. כל עבודה אני אומרת: ׳טוב, זו בטח הפעם האחרונה שאני אצלם אותם׳. רציתי שהוא יראה את הצילום לפני אבל גם פחדתי שייבהל. באתי ושמתי לו את זה בבית והלכתי. הוא כל כך אהב את הצילום הזה. הוא מסגר אותו במסגרת זהב, רצה לתלות בסלון — אבל אמא שלי לא מוכנה״.
הצילום האמנותי משמש גם כתחליף לתיעוד של משפחתה. ״ברמה האישית אני מסתכלת על זה ויודעת שאני אתגעגע אל הרגליים, הידיים, לראות את מונה, בקלוז אפ כזה. אבל בחיים שמחוץ ליצירה אני לא מצלמת את המשפחה. לא מצלמת כלום אף פעם שום דבר. וגם לא רוצה לזכור שום דבר, זאת הבעיה איתי. אין לי את זה. תמיד כשרוצים לצלם משהו במשפחה, אף פעם לא יפנו אלי. סנפשוט? אני גרועה בזה ממש. עם המעבר מצילום אנלוגי לדיגיטלי הפסקתי לצלם גם בעבודות שלי. אני עובדת עם אנשים כאלה מוכשרים, שאני מביימת את הסצנה ורק לוחצת על הקליק״.
לדבריה "המציאות לא ממש מעניינת אותי. נורא חשוב לי שהעבודות יהיו סקסיות, שיהיה בהן ארוס, שהן יהיו פתייניות, שיהיה בהן את כל רשימת הקלישאות הצילומיות: ים, אמא, אבא, עצים, סלעים. כשלמדתי במדרשה איך הייתי יודעת אם העבודה טובה או לא? הייתי נשארת עד הלילה להדפיס ואז היו מגיעות המנקות. אם הן היו אומרת ׳וואלה איזה צילום יפה׳ הייתי יודעת שיש לי את זה. חשוב לי שהעבודות שלי יעבדו ברמה הגופנית, שיהיה להן אימפקט חושני כמו שהיה לאמנות פעם, ומצד שני שהן כן יוכלו לייצר שיח״.
הצילומים, היא אומרת "הם רק תירוץ לייצר בשבילי משמעות בעולם. גם להורים שלי, זה מחזיק אותם. הם יודעים שהם צריכים להצטלם, אמא שלי אומרת לאבא שלי, ׳אתה שמן׳, 'אתה צריך לעשות דיאטה׳ ואז הוא מתקשר אלי ומדווח לי שהוא לא אכל. זה ממש מכניס אותם לעניינים. אמא שלי נגיד ראתה את הצילום של אבא שלי ואמרה ׳אוקיי, לא רואים בולבול. בסדר׳. זה שיגע אותה כי שנים הוא מת להצטלם בעירום והיא כאילו מאיימת בגירושים. אז אמרו לה 'את הצטלמת בעירום', והיא השיבה 'ציצי זה לא עירום, זה להניק. זה אמא'״.
גם העצים, שהפכו לסימן ההיכר שלה, מגיעים מאותו מקום בנאלי, לתפיסתה. ״הדימוי הראשון שכל אחד יצייר״, היא אומרת. סדרת העצים גם הפכה למקור המימון שלה. הן נמכרות במחיר שבין 18־24 אלף דולר והמחיר עולה ככל שהמהדורה עומדת להיגמר (לכל מהדורה שישה עותקים) וגם בתערוכה הנוכחית מופיע עץ חדש, עם רקע של שטיח פרסי יפהפה. ״אין ספק שאני נורא מבורכת מזה שאני באמת יכולה לעשות את האמנות שלי בלי שום תקציבים מאף אחד חוץ מאנשים שקונים אמנות. בחיים לא קיבלתי שקל מאף אחד, ואת כל ההפקות שלי, שעולות המון, אני מממנת לבד והכל מאמנות. אני לבד עם שני ילדים ואני אומרת לעצמי: ׳את נורמלית? את הולכת להוציא כל כך הרבה כסף שאמור ללכת לילדים? את רצינית?׳ ואז בום — בדיוק קונים".
העצים זה הלהיט, נכון?
"כן. אבא שלי כל הזמן היה צורח בבית ׳כסף לא גדל על העצים׳. יום אחד באתי אליו ואמרתי לו: ׳אבא, אתה לא מאמין, כסף כן גדל על העצים'".