שיתוף הציבור בתכנון: לעבור מדיבורים למעשים

שיתוף הציבור בתכנון הוא הליך של צדק הליכי שאמור להבטיח צדק תכנוני. נוסף על הבטחת הדמוקרטיזציה של התהליך, שיתוף הציבור תורם לשיפור המידע של מוסד התכנון, להרחבת תחום חלופות ההחלטה ולבחירת החלופה התכנונית הסבירה. שיתוף הציבור עשוי לקדם מוצרים תכנוניים טובים, בעיקר לאחר השימוש בידע המקומי של בעלי העניין (Local knowledge) ובזכות קידום התהליך בהסברה ובשותפות ולא בכפייה.

בישראל, על אף הצהרות הרשמיות בדבר חשיבות שיתוף הציבור בתכנון, בפרקטיקה הוא נעשה כחסד, בצורה טכנית למדי וברוב המקרים לשם "הפרוטוקול" בלבד. הטעמים לכך רבים. ראשית, החובה לשתף את הציבור בתכנית אינה מעוגנת בחוק התכנון והבנייה. לפי החוק, הציבור משתתף בתכנית בעת הפקדתה להתנגדויות, אז התכנית כבר נמצאת בשלב מתקדם והיא מקובלת עקרונית על מוסד התכנון שהפקיד אותה.

לפי החוק, הציבור משתתף בתכנית בעת הפקדתה להתנגדויות, אז התכנית כבר נמצאת בשלב מתקדם והיא מקובלת עקרונית על מוסד התכנון שהפקיד אותה | צילום: ענר גרין

בנוסף, עד היום אין בישראל נוהל מחייב לתהליך שיתוף הציבור בתכנון. הכוונה לנוהל שיגדיר את השלב שבו נדרש לשתף את הציבור, את מי משתפים, הצוות המקצועי האמון על התהליך, המידע המוצג לציבור, הטיפול בהערות הציבור ועוד היבטים נוספים. מחמת כך, התהליך נעשה בצורה שמשתנה מצוות תכנון אחד לאחר, לפי שיקול הדעת ויעדי הצוות. מדובר בתופעה לא רצויה, במיוחד במקרים שבהם האוכלוסיה הנוגעת בדבר היא אוכלוסייה חלשה, חסרת אמצעים או חשדנית לתכנון, ואז צוות התכנון צריך לשמש גם כסניגור של בעלי העניין.

במסמך מחקרי שפרסם מינהל התכנון באופן ייחודי על תכניות איחוד וחלוקה בחברה הערבית, הוגדרו, בפעם הראשונה להבנתי, שלבי תהליך שיתוף הציבור בתכניות, והם חמישה: הקמת צוות עבודה לליווי התכנית, מפגש ציבורי עם בעלי העניין, איסוף וניתוח נתונים, הצגת התכנון הראשוני לבעלי הקרקעות וקבלת משוב, ביצוע התאמות תכנוניות בהתאם למשוב בעלי הקרקעות ופרסום התכנית במקביל להגשתה למוסדות התכנון.

אין ספק שמדובר במסמך חשוב, למרות שהוא נועד לתכניות איחוד וחלוקה בלבד. לצד זאת, נדרשים מנגנונים נוספים שיבטיחו תהליך תקין ואיכותי של שיתוף ציבור. ראשית, יש לוודא את ניטרליות הצוות המשתף. הכוונה שהשיתוף יהיה בפני פורום שאינו פועל מתוך דעה נעולה, אלא פתוח, קשוב ואינו מוגבל באינטרסים כאלה ואחרים שמזהמים ומגבילים את שיקול דעתו.

בהקשר זה, הצעת מינהל התכנון במסמך המדובר שהצוות שילווה את התכנית יהיה צוות עבודה משותף לרשות המקומית, לוועדה המקומית ולצוות התכנון אינה פתרון נכון, לפחות לא לכל המקרים. אלה גורמים מוסדיים, ורצוי שתהיה בצוות נציגות מקומית של הקהילה, של בעלי הקרקעות, תושבים ובעלי עניין אחרים שמכירים בעצמם את השטח ואת הצרכים שלהם ושל המקום.

בנוסף, הגישה הרווחת כיום בתכנון בעולם היא גישת "יצירת המקום" (Place Making), לפיה רצוי לאפשר עד כמה שניתן לבעלי הקרקע ליצור את המקום שלהם בעצמם. נדרש שהתכנון לא יונחת על בעלי העניין כגזירה מלמעלה, אלא שהם יהיו שותף מוביל בהליך התכנון. הדבר מצריך ממוסדות וצוותי התכנון לשנות תפיסה: מתכנון "עבור הקהילה" לתכנון "עם הקהילה".

כמו כן, יש להבטיח יחס מכבד לבעלי העניין, כך שהאזרח יחוש כי ההשגה שלו על התכנון נשמעת, נבדקת, מטופלת ומקבלת מענה. אין הכוונה שכל השגה צריכה להתקבל, אלא שכל השגה תילמד בלב פתוח ובנפש חפצה ותטופל ללא משוא פנים וללא דעה קדומה.

חוסר הניסיון של צוות התכנון גם הוא פוגע באיכות שיתוף הציבור. שיתוף הציבור הוא מדע בפני עצמו. זו אינה מלאכה פשוטה שכל אדם יכול לעשות. המלאכה מצריכה ידע, ניסיון, ותרבות עבודה מול הקהילה. לכן, יש להכשיר אנשי מקצוע ייעודיים לשיתוף הציבור.

שיתוף הציבור בתכנון הוא זכות ציבורית ואינדיבידואלית ושלב חיוני בתכנון. בתחום זה ישראל מפגרת. הגיעה העת להפוך את השיתוף ממוצר "לתצוגה בלבד" לדבר מעשי ואמיתי.

עו"ד קייס נאסר הוא ד"ר במשפטים מאוניברסיטת תל- אביב, ועו"ד שותף במשרד עו"ד מ. פירון ושות'