המכונית המקורית של מרכוס | צילום: ויקימדיה
גלגל חמישי
היהודים שתעשיית הרכב הנאצית ניסתה למחוק את מורשתם
זיגפריד מרכוס נחשב לאחד מממציאי המכונית, אבל הנאצים ניסו לשכתב את ההיסטוריה ולהעלים את הישגיו; אדולף רוזנברגר היה ממקימי פורשה, נאלץ לברוח לארה"ב מגרמניה ואחרי המלחמה תבע את החברה
ב-4 ביולי 1940 נשלח מכתב לא שגרתי ממשרד התעמולה הנאצי בראשות יוזף גבלס אל הנהלת חברת דיימלר בנץ הגרמנית.
חלופת מכתבים כזו היתה דבר שבשגרה: בדומה ללא מעט יצרני רכב גרמניים, גם דיימלר בנץ האדירה נרתמה לסייע למשטר הנאצי במלחמת העולם השנייה. אבל המכתב האמור לא נגע לכמויות ייצור של רכבים וחימוש, אלא לשכתוב ההיסטוריה. במכתב שכותרתו היתה "הממציא האמיתי של האוטומוביל", "אישר" משרד התעמולה הגרמני כי מי שהמציאו את המכונית הראשונה היו קרל בנץ וגוטליב דיימלר - האחראים ללידתה של מרצדס בנץ.
המכתב של משרד התעמולה הגרמני נועד לבטל "טעות היסטורית" שלפיה מי שהמציא את המכונית היה דווקא היהודי זיגפריד מרכוס.
למכתב כזה היתה משמעות כבדה: לא זו בלבד שלפי הנאצים מרכוס לא המציא את המכונית (חשוב לציין שבאותה תקופה פעלו באירופה מאות ממציאים שכל אחד מהם טוען שהוא הממציא של המכונית; חלקם לא חשפו את המצאותיהם לתקשורת או לרשמי פטנטים, וקשה לדעת מי באמת היה הראשון) - גם כל "הטעויות ההיסטוריות" שבהן מופיע שמו של מרכוס, למשל על לוח שהוצב במוזיאון המדע בוינה, יושמדו מיידית, כדי למנוע את הבלבול.
הנאצים התייחסו למכוניות כהישג אדיר: מכוניות, כך יודע כל דיקטטור, הן אמצעי להובלת המונים. מכונית לאומית היא כוח. מכוניות מרוץ גרמניות נהוגות בידי נהגים גרמנים ממחישות לעולם את עליונות הגזע ב-200 קמ"ש, ולא ייתכן שיהודי יקח קרדיט על המצאת המכונית.
הנאצים עשו עבודה יסודית: גם כיום, מעל 100 שנה לאחר פטירתו, לא קל למצוא מידע על מרכוס - האיש שנחשב באוסטריה לגיבור לאומי והונצח על בולים, כמובן עד לכיבוש הנאצי; זאת, מאחר שמשנת 1940 מכונת המלחמה הנאצית עשתה כל שביכולתה כדי למחוק את מי שעד אז נחשב בעיני רבים לאביה של המכונית המודרנית בגרמניה.
מרכוס עצמו נולד בספטמבר 1831 בצפון גרמניה למשפחה יהודית והראה מגיל צעיר כישרון לכל דבר מכני. משפחתו של מרכוס שהיתה אמידה יחסית, שלחה אותו ללימודי מכונאות, והוא החל את דרכו המקצועית בגיל 12 כשוליית חרט. לאחר סיום ההתמחות התקבל לעבודה בחברה אשר עסקה בהנחת קווי טלגרף. במהלך עבודתו בחברה המציא מרכוס כמה ממסרי חשמל, כך לפחות לפי פרסומים היסטוריים. בגיל 20 עבר לוינה כדי לעבוד בתעשיית הטלגרף.
בשנת 1860, כשהוא בן 29, החליט מרכוס לצאת לדרך עצמאית והקים מעבדת מחקר והנדסה אשר נשאה את שמו ועסקה בעיקר בפיתוחים לתעשיית הטלגרף. אבל מהר מאוד תשומת לבו נדדה לכיוונים חדשים: כרכרות ללא סוסים. תוך זמן קצר יחסית מצא עצמו מרכוס מאחורי ההגה של מתקן מוזר, מעין כרכרה קטנה וגדולת גלגלים אשר הונעה במנוע בעירה פנימית פשוט מאוד ומונע נוזל. כדי להתניע את הכרכה מרכוס היה צריך להרים את הגלגלים האחוריים ולסובב אותם עד שהמנוע הקטן התעורר לחיים. אבל זה עבד.
בשנת 1873 הכרכרה של מרכוס (שהיתה בפועל מנוע, גלגלים ולוח חיבור) הוצגה באופן רשמי ביריד מדע. מרכוס המשיך בעבודת הפיתוח ובשנת 1875 כבר היתה לו ביד "מכונית" עם הגה - שלוש שנים לפני שברטה בנץ, אשתו של קרל - שעמד מאחורי מרצדס בנץ - יצאה לנסיעה במכונית שבעלה בנה, ושלוש שנים לפני שזה רשם אותה כפטנט.
מרכוס לא עצר במכוניות: עד מותו בשנת 1878 הספיק לרשום 76 פטנטים, חלקם הגדול בתחומי החשמל אבל אף אחד מהם לא בתחום הרכב.
לסיפור של מרכוס יש גם נקודת אור: אחרי שסיים לבנות את המכונית האמיתית הראשונה שלו היא הוצגה במוזיאון המדע בוינה ואפילו הוחבאה מהנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה כדי שאלה לא יוכלו להשמיד אותה ולמחות את זכרו של הממציא היהודי. הנאצים אכן עשו כל שביכולתם למחוק את זכרו של מרכוס, כולל ניתוץ קברו בוינה. אבל ה"מרכוס וואגן" שרדה, ובשנות החמישים אפילו עברה שחזור מקיף על ידי צוות המוזיאון ויצאה ל"נסיעת ניצחון" בוינה.
היהודי של פורשה
ב-22 בנובמבר 2022 פרסמה פורשה הגרמנית הודעה יוצאת דופן - שבאופן מפתיע לא כוללת מכוניות ספורט מהפכניות, רכבי שטח חשמליים או מרוצי מכוניות - שלפיה תיזום עם קרן רוזנברגר פרויקט מחקר משותף.
אדולף רוזנברגר נולד ב-1900 בגרמניה למשפחה יהודית שעשתה את הונה בין היתר מהפעלת בתי קולנוע, וגילה כבר בגיל צעיר משיכה למכוניות ולמרוצים. בשנות ה-20 מצא עצמו מאחורי ההגה של מכוניות מרצדס ואפילו זכה בכמה נצחונות. רוזנברגר, שהגיע מבית אמיד, הבין כי כדי להותיר את חותמו הוא יצטרך לעשות יותר מלהתחרות - לבנות מכוניות. כדי להגשים את חלומו, הוא גייס מהנדס צעיר, פרדיננד פורשה, ואת שותפו ולימים גיסו, דוקטור אנטון פייך. המטרה היתה להקים פירמת מהנדסים שתתמחה בכלי רכב. לפירמה קראו "פורשה". אגב, עד היום פורשה אינה מגדירה עצמה כיצרנית רכב אלא כפירמת מהנדסים אשר מתמחה בייצור כלי רכב.
החברה של פורשה, פייך ורוזנברגר החלה באופן צנוע אבל עם כסף בכיס: לפי רישומים היסטוריים, פורשה הפקיד בקופת החברה 24 אלף רייכסמארק, פייך הפקיד 3,000 רייכסמארק, ורוזנברגר, המממן, הפקיד 80 אלף - והחברה קמה.
ב-1933 הבין רוזנברגר היטב לאן נושבת הרוח בגרמניה ועזב את המדינה כדי לשמש כנציג של פורשה בשוויץ. לרוע מזלו חזר לגרמניה בשנת 1935 והואשם בפשע: קיום מערכת יחסים עם אישה ארית. רוזנברגר נעצר, ושוחרר לאחר שחברים בתעשיית הרכב ארגנו עבורו את דמי הכופר. הוא נמלט מגרמניה ללב תעשיית הרכב האמריקאית בדטרויט, שם לא הצליח למצוא עבודה מכיוון שנחשב למהגר ממדינה עוינת.
לאחר מכן שינה רוזנברגר את שמו ל"אלאן ארתור רוברט" וב-1944 קיבל אזרחות אמריקאית. במהלך תקופה זו ניסה רוזנברגר לדרוש מפורשה את מה שמגיע לו כאחד ממייסדי החברה, אך נתקל בסירוב מוחלט של הנאצים - ולאחר מכן בקשיים שפורשה העמידה בפניו (בין היתר מכיוון שפורשה ופייך נעצרו בצרפת ונכלאו כפושעי מלחמה - החברה עשתה הרבה יותר מלתכנן מכוניות במלחמת העולם השנייה, וחתומה גם על תכנון טנקים).
בשנת 1949 התפרסם בגרמניה שיצרנית הרכב פולקסווגן תשלם תמלוגים לפורשה עבור זכויות הנדסיות ועבודות הפיתוח שזו האחרונה ביצעה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, במהלך תכנונה של מכונית חדשה לעם הגרמני: החיפושית (שגם לה יש זווית יהודית).
לרוזנברגר נמאס: הוא הגיש תביעה נגד פורשה בבית דין אשר עסק בהשבת רכוש לקורבנות הנאצים ודרש מהיצרנית 200 אלף רייכסמארק. בית המשפט פסק כי רוזנברגר יקבל 50 אלף רייכסמארק וגם פולקסווגן חיפושית חדשה או פורשה 356 לבחירתו - גמול שנראה כיום עלוב למדי, אך בל נשכח שלפני שנת 1950 מעטים שמעו על פורשה.
רוזנברגר, או "אלאן ארתור רוברט," נפטר בשנת 1967 בקליפורניה, המדינה בה פורשה צברה פופולאריות אדירה כבר בשנות ה-50, מבלי שזכה אי פעם לקבל את מה שבאמת הגיע לו מפורשה, לא במונחים כספיים ולא במונחי הכרה בפועלו; עם זאת לפי פרסומים בארה"ב הוא הצליח בעסקים אחרים בתחום הקמעונאות.
לפי פרסומי פורשה מ-2022, "החברה מכירה בעברן של חברות האם שלה ומקדמת בחינה של ההיסטוריה מתוך מחויבות תמידית. לפורשה חשוב לקדם ערכי סובלנות ופתיחות". עוד מציינת פורשה: "ארגון רוזנברגר ומייסדת הארגון סנדרה אסלינגקר פועלים לבחינת האירועים ההיסטוריים המסבירים כיצד רוזנברגר היהודי איבד את עמדתו כמנכ"ל ושותף בין השנים 1933 ל-1935, למלחמה באנטישמיות ובאפליה".