"ההומור הוא חלל מוגן מול הזוועות ביתר המסכים"

השבועות הראשונים לאחר 7 באוקטובר התאפיינו בגלילה לתהומות האבדון ברשתות החברתיות, בעיקר באינסטגרם, שסטורי אחרי סטורי בו חשף תמונות זוועה, עדויות קשות וזעם על ההפקרה. הייאוש רק גבר וממשיך לגבור. אבל באחרונה חדרו לרשתות גם דרכים אחרות להתמודד עם הצער הקולקטיבי הזה, דרך מוכרת מפעם, כזאת שמעלה חיוך, אפילו צחוק, הדבר הנשכח הזה שקוראים לו הומור.

כך למשל העדות האישית של איתי בן שמחון, פודקאסטר ויוצר תוכן ברשתות, שהעלה סרטון על "אכילה רגשית מהימים האחרונים", שבו הוא מציג בפנים רציניות את התפריט המלחמתי שלו: "תפוחי אדמה בתוך פיתה. בלי קטשופ, בלי מיונז, פשוט תפוחי אדמה בתוך פיתה", ואז הוא ממשיך: "זה לחם חצי מופשר מהמקפיא. היו בו כמה ביסים שהיו ממש קפואים, עם מק אנד צ'יז וכרוב סגול. גם אין פה שום רוטב. זה פשוט זה, בתוך הלחם. נהניתי מכמעט כל ביס. 450 כוסות קפה בכל שעות היום. מצאתי בבית של אמא שלי קילו של מטבעות צימקאו, אכלתי בערך חצי קילו; גלידת בן אנד ג'ריז קרמל, סניידרס וכרוב סגול עם מיונז וזירו. זה נראה לא קשור, אבל זה ממש עבד ביחד. וחבילת שוקולד שלמה על הבוקר, אפילו לפני שיצאתי מהמיטה וציחצחתי שיניים". הזדהיתי. איתי היו עד כתיבת שורות אלה עוד 11,438 אנשים שעשו לזה לייק.

בטלוויזיה תוכנית ההומור הראשונה שעלתה היתה "זהו זה", אחריה באו המערכונים של "ארץ נהדרת", במיוחד אלה על ה־BBC, ששותפו במיליונים בעולם, אבל יוצרי התוכן ברשתות חדרו למקום שנהפך למאיים ומפחיד במיוחד — והזכירו לנו רגשות מהעולם הקודם.

כל אחד תפס זווית אחרת: בן שמחון הקדיש כמה וכמה סרטונים לאכילה הרגשית; רחלי רוטנר העלתה סרטון מסדרת "שיחה מאוירת" שלה, אנימציה של מתיחה, הפעם למשרד הקבלה של אוניברסיטת הרווארד, שהוא לא פחות ממושלם; דורון ברנס העלה סרטון פארודי על הפרסומות של הבנקים בזמן מלחמה: "אנחנו בגזל משכנתאות רוצים לעזור ככל שניתן... בחודשיים הקרובים תשלמו פחות ואחרי חודשיים זה יצטבר לכם לריבית גבוהה יותר, אבל לפחות עכשיו תרגישו הקלה", ובת־שי אנטלר פשוט איגדה את כל סרטוני החיילים המצחיקים לחמ"ל מורל — במטרה "להפוך את האינסטגרם למקום טוב יותר", כך לדבריה.

"אנחנו חווים כל כך הרבה רגשות", אומר בן שמחון. "אני מרגיש שאנחנו יושבים שבעה, גם בשבעה בוכים וצוחקים, לפעמים באותו זמן. זו תקופה שאין בה נכון או לא נכון, גם ביחס להומור. קורים כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתם.

"אני תמיד משתדל להעלות דברים שעוברים עליי במשך היום", אומר בן שמחון, בעל ההסכתים "הבריט החדשה", על בריטני ספירס, ו"זינוק לאתמול", שבו הוא מתעסק באופן הומוריסטי בקטעי ארכיון של תאגיד השידור הציבורי. "בהתחלה הייתי בהלם ובחרדה, כל מה שעשיתי היה לחפש מקום להתנדב בו. אחרי שבוע בערך התחלתי לשתף באינסטגרם את מה שאני עושה כשקשה לי לישון ועל איך שאני אוכל יותר. בטיקטוק אני לרוב לוקח דמויות מעולם הפופ ומנסה לבדוק איך היו משתלבות בישראל. כמו אם הארי סטיילס היה בארץ איזה מין מדריך הוא היה".

האנטי־ישראליות הפכה לנושא טוב לסאטירה, אף על פי שלפעמים נדמה שהפארודיה כבר בפנים. כך למשל היחס של האוניברסיטאות האמריקאיות זכה לתגובה הולמת ב"שיחה המאוירת" של הקומיקאית והמאיירת רחלי רוטנר, שהתקשרה למשרדי הקבלה של הרווארד בתור אמו של חמיד, אחד מ"לוחמי החופש של חמאס", כדי לברר אם הטבח, האונס והרציחות יזכו אותו במלגה. האיש מהצד השני עונה ברצינות לשאלותיה. "האם שתייה חריפה מותרת בקמפוס?", "לא", הוא עונה, ואז היא מוסיפה: "מה עם לאנוס?", "גם זה לא מותר בסביבת הקמפוס", הוא משיב. "מה באשר לשחיטת תינוקות?", "גם זה אסור בקמפוס", הוא עונה ביובש.

מאז 7 באוקטובר "אני קצת מתקשה לייצר סאטירה", אומרת רוטנר, "למרות שאני מאוד רוצה ומאוד בעד הומור שחור כתרופה להתמודדות. אבל משהו בי התרוקן. אני כבר כמה שנים עושה את מדור 'שיחה מאוירת' במאקו, ומאוד רציתי לעשות ‘שיחה מאוירת’ אקטואלית, אבל לא הצלחתי להחליט למי ועל מה. בהתחלה רציתי להתקשר לחמאס, אבל לכי תדעי אם זה לא ייצור משבר ביטחוני, אחר כך חשבתי להתקשר לגופים ישראליים, אבל זה לא הזמן לבלבל להם את המוח. בסוף ראיתי סרטון של השחקנית האמריקאית מים ביאליק שדיברה על הגישה של הרווארד לתומכי חמאס — וסוף־סוף קיבלתי את הרעיון לשיחה".

אילו תגובות קיבלת?

"בחו"ל מאוד התחברו למתיחה כי התקינות הפוליטית ותרבות ה־Woke מאוד מעסיקות אותם, והתזמון של הסרטון עם ההתלהבות המחודשת של טיקטוקרים מבן־לאדן חידדו יותר את הנקודה. הסרטון הוא לא באמת על הרווארד, בסופו של דבר, הבחור שענה לי שם הוא רק פקיד, ואני מניחה שהרווארד לא באמת תומכת במחבלים ורוצחים. הסרטון הוא על הניסיון של המערב — גם שלנו, גם שלי — להדחיק את הסכנה באמצעות נימוס בסיסי והיצמדות לפרוטוקול ה־PC שקיבלנו בתור ילדים ליברלים טובים".

גם בסרטונים שמעלה לאינסטגרם דורון ברנס, יוצר תוכן, מוזיקאי ושחקן, יש "סתלבט על התקשורת הבינלאומית", אבל הוא מפנה את רוב העקיצות שלו, "הומור עם ביקורת", להגדרתו, לישראל; "על הבנקים, שרק מחפשים את הרגע לעשות פרסומת, עם הפרזנטור הקצת עצוב, הבנק שרוצה לעזור, אבל עם אותיות קטנות". יש לו גם הומור עצמי, על איך תל אביבים מתנהגים במרחב המוגן, "יוצאים באיחור, פיספסו את האזעקה כי בדיוק טימפררו שוקולד, ואז אומרים: 'בואו נעשה ג'אם, אני אביא את הגיטרה’". הוא עצמו הביא גיטרה והופיע מול מפונים. אחד משיריו הולך כך: "רחל מאופקים וביידן מדברים על עוגיות. אבא שלי זה דני קושמרו, נו מספיק עם השטויות. חודש לא אכלתי סושי, רק חומוס פטריות", במחווה לפרשן אליהו יוסיאן ואמירותיו המופרכות. "אנחנו חיים בשגרה של מתח וחרדה", הוא אומר, "הצחוק מזכיר שיש חיים. לא הבנתי כמה זה חשוב, אבל התגובות לסרטונים מלמדות על כך".

יש גם תגובות שליליות?

"עשירית האחוז מהתגובות הן שליליות. אפילו בסרטון על התקשורת הבינלאומית שעשיתי עם שרי גבעתי, שהיו לו המון תגובות והגיע לחו"ל (18 אלף לייקים וכמעט אלף תגובות), לא היו תגובות קשות מדי. וגם אלה נתנו טיעונים — לא היו בורים שאין עם מי לדבר. היתה אמנם מישהי שכתבה לי בפרטי 'נבלה, יבוא יומך'. רציתי לעשות מזה גאג, אבל אז היא שלחה לי תמונות של ילדים מתים מעזה, ואני שלחתי עדויות מהצד שלנו, והשיחה נגמרה. הבנתי שאני צריך לעשות את העבודה שלי ולהשאיר את ההסברה למי שצריך לעשות אותה".

מתי הרגשת שאתה יכול להשתעשע?

"בערך שבוע אחרי 7 באוקטובר. היה אישור מהעם שצריך את זה. החיילים בשטח, אלה שמסכנים את חייהם, עשו צחוקים. ראיתי שהעם נענה לצחוק של החיילים. עשיתי ניסיון בעצמי והבנתי לא רק שזה בסדר, אלא שהתגובות היו חמות ומחזקות במיוחד".

ב"חמ"ל מורל", בהיילייט בעמוד האינסטגרם של בת־שי אנטלר, יוצרת תוכן, היא ליקטה סרטונים מצחיקים רבים מאז פרוץ המלחמה, אפשר למצוא בו הרבה חיילים עם שפמים, הצעות ללוקים הורסים למקלט ואת המחבל היוצא מהבית של רחל מאופקים ונותן לה ציון לעוגיות בנוסח "בואו לאכול איתי" — 10, כמובן.

"הרעיון של החמ"ל היה ליצור מרחב מוגן באינסטגרם", אומרת אנטלר. "מ־7 באוקטובר אנשים התחילו לשתף סרטוני זוועה בסטורי ללא התרעות טריגר. נחשפתי לדברים שלא רציתי להיחשף אליהם. לכן חשבתי להפוך את האינסטגרם שלי למקום טוב יותר, חיובי יותר. אני מבינה את חשיבות ההסברה, אבל רוב הקהל שלנו, יוצרי התוכן, הוא ישראלי, שלא נזקק להסברים, ויש חשיבות בלשמר את השפיות והמורל שלו. לייצר עבורו מקום שלא צריך לפחד מלהיכנס אליו כי הוא יכול להוות טריגר לאונס ולרצח. בתקופה שבה הכל עצוב, שכולנו חיים מעל חודש בזעם, באובדן ביטחון, כשהכל מעורער, יש חשיבות גדולה לשמור על הנפש, ולרשתות החברתיות יש תפקיד חשוב בזה".

התחלת בלשתף דברים של אחרים.

"שיתפתי את סרטוני החיילים כי להם היה הכי קל לצחוק על הסיטואציה. העליתי סרטונים על בעלי חיים שנמצאו, דברים שנותנים לך להרגיש קצת תקווה כי התחושה היא שהתקווה אבדה. אני יוצרת תוכן לפרנסתי, אבל היה לי קשה לייצר תוכן בעצמי. היה לי מאוד קשה לעמוד מול מצלמה ולדבר. הייתי עצובה. לא הצלחתי לדבר מבלי לפרוץ בדמעות. אז החלטתי במקום ליצור תוכן — לאצור תוכן. אני מתחזקת אינסטגרם וטיקטוק. להרבה אנשים אין את שתי הפלטפורמות האלה. אז מה שעשיתי זה שישבתי על הטיקטוק, וחיפשתי שם דברים שמעלים חיוך וקשורים למצב, דברים שהם נעימים לצפייה, מרגשים ומצחיקים, ואיגדתי לסטורי. ככה זה התחיל".

אנטלר מספרת שגם החיפושים הללו הקשו עליה. "טיקטוק מבין שאת מתעניינת במלחמה והוא מציף לך את כל החומרים שאת לא רוצה להיחשף אליהם, כולל מכחישי שואה ומכחישי 7 באוקטובר. הרגשתי חסרת אונים מול איך שאנשים מדברים על ישראל והשקרים שהם מפיצים. מי שנכנס אליי לאינסטגרם רואה הכל אחרי סינון, אבל אני נחשפתי להמון סרטונים שעשו לי מאוד רע". זה היה הרגע שבו החליטה לחזור לייצר תוכן בעצמה, "החמ"ל שמור בהיילייט. מי שרוצה מוזמן להיכנס אליו".

איזה סרטון זכה להתייחסות גדולה במיוחד?

"אחד הסרטונים שקיבלו הכי הרבה שיתופים הוא של מישהו ששואלים אותו מה שלומו והוא עונה 'הכל בסדר', ואז הוא נזכר במציאות והוא מיד מוסיף ‘עד כמה שאפשר’. זה שם לנו מראה: לא יודעים אם יהיה בסדר, אבל צריך לקוות שיהיה". עד כמה שאפשר.