במקום תרומות, עדיף שבזוס יפסיק לנצל עובדים וישלם מס הוגן

שעתיים עברו בין שתי הודעות גדולות שתפסו את כותרות העיתונים בשבוע שעבר. הראשונה היתה של ג'ף בזוס – האיש העשירי הרביעי בגודלו בעולם – שהבטיח בריאיון ל־CNN כי יתרום את מרבית הונו לצדקה ועוד בימי חייו לזו מתמקדת במאבק בשינויי האקלים ותמיכה ב"אנשים שיכולים לאחד את האנושות מול מחלוקות חברתיות ופוליטיות עמוקות". זמן קצר אחר כך נחשף כי אמזון, אותה הקים ובה עדיין מכהן כיו"ר, צפויה לפטר כ־10 אלף עובדים ברחבי העולם מחטיבת המכשירים, משאבי אנוש והקמעונאית של החברה.

גם אם נשים בצד את הציניות ואת ממצאיו של פרופ' דיוויד ירמק (Yermack) עוד מ־2008 לפיהם תרומות של מנהלים בכירים מתרחשות לרוב רגע לפני ששווי השוק של החברה שלהם יורד, קשה לדעת אם שתי ההודעות היו מתוזמנות, כאילו הראשונה נעשתה לחפות או למשוך את העניין מהשנייה. המיליארדרים והמולטי־מיליונרים של תעשיית הטכנולוגיה נוטים לככב בכותרות העיתונים, ולעשות דברים מכוונים כדי לשלוט בסדר היום התקשורתי. עד שהתקשורת תתבונן פנימה ותעשה חשבון נפש על תרומתה לבניית המיתוסים סביב המיליארדרים כגאונים מושיעים, נדרש לחבר את הקווים מרחוק ולהבחין שגם אם ההודעות אינן מתוזמנות, הן קשורות: ביד אחת אנשים אלו פועלים לבניית המורשת הציבורית שלהם כדי להצדיק את מעשי היד השנייה.

בזוס הוא לא המיליארדר הראשון שהתחייב לתת חלקים גדולים מהונו לצדקה במקום לייעד את כולו לצאצאיו. לפניו היו כמובן וורן באפט, מארק ופרסילה צוקרברג, שריל סנדברג וכמובן ביל גייטס ומלינדה פרנץ גייטס. אלו נוהגים לתרום מאות מיליוני אם לא מיליארדי דולרים מכספם למטרות שקשה להתווכח על חשיבותן: מהמלחמה באיידס, פרויקטים למיגור מגפות או קידום מוכנות להן, סיוע לחקלאים במדינות מתפתחות, פתיחת בתי ספר באזורים רחוקים, הנגשת טיפול רפואי ופעולות שונות לקידום שיוון בין מינים, בין מדינות ותרבויות.

בעשור האחרון תופעה זו הלכה והתרחבה באופן ראוי לציון ובאמצעות שני מיזמים שקסמו במיוחד לאנשי הטכנולוגיה. תחילה עם מיזם משותף של גייטס המנכ"ל־מייסד של מיקרוסופט, שעד אז שמו נודע לשמצה בשל ההתנהגות האנטי־תחרותית שהנהיג כדי להפוך את החברה שלו לאחת החזקות בתחומה; ובאפט ה"אורקל מאומהה" שאוהב להשקיע בעיקר בכל מה שטק. השניים קראו לעמיתיהם במועדון "העשירים מעל לכל דמיון" להתחייב לתרום את מרבית הונם חזרה לחברה בעצומה בשם The Giving Pledge. משם דברים הסתעפו. הפילנתרופיה הזו הולידה תנועה חדשה: תגמולי חסד לפי מודל עסקי תחרותי ויעיל, התמקדות ביזמות, גישות מבוססות שוק ומדדי ביצועים. זאת אומרת נתינה שיצוקה מאותם המודלים הקפיטליסטיים של היזמים. אלו גם ביססו באותה העת תנועה פילוסופית בשם "אלטרואיזם אפקטיבי" (או EA), ממנה הסתנפה התת־תנועה "לונגטורמיזם" (או גישה של חשיבה לטווח ארוך במיוחד).

The Giving Pledge יחד עם EA וכל הפילנתרו־קפיטליסטים שמרכיבים אותם משכו יחדיו את כל אצולת מגזר הטכנולוגיה, המתעשרים הגדולים של 20 השנה האחרונות, מטייקונים של רשתות חברתיות כמו מארק צוקרברג ובריאן אקטון, שהקים את ווטסאפ, לאדוני הקמעונאות המקוונת כמו בזוס ומלכי אימפריות קריפטו כמו סם בנקמן־פריד (שהקים את FTX הקורסת) ובריאן ארמסטרונג (שהקים את קוינבייס), שליטים של עננים, שרתים וספינות חלל (אילון מאסק). כולם בעסק מושך הכותרות של "להרוויח כדי לתת". אין הרבה סיבות אינטואיטיביות להתנגד לרעיון שאדם עשיר יתרום את מרבית הונו. נוח לחשוב על כל אלו במסגרת צרה של גאונות שהביאה לאלו עושר גדול ושכעת ישתמשו בעושר לעשיית טוב. מפעל של צדקה, מופת של נדיבות לב.

עם זאת גישה זו מייצרת קונפליקט מורכב עם מערכות דמוקרטיות, חלוקת עושר, ודוחפת לקידום מטרות עתידיות רחוקות על פני מטרות של העתיד הקרוב, וזאת בלי כל דיון ציבורי על כך. כשבזוס מודיע שיתרום את ההון שצבר למטרות חברתיות ראויות לפי עיניו, הוא מייצר מנגנון עוקף מוסדות דמוקרטיים. במקום לשלם את המס ההוגן על רווחים אלו, אם בהליך של ירושה או מס פדרלי הוגן (ממנו בזוס מצליח באופן ראוי להתחמק כבר שנים), אז כסף זה היה מגיע לתקציב המדינה, ושם אמור היה לשוב לציבור בהתאם לדיון הפוליטי של חלוקת המשאבים. זאת כמובן בהתאם להליך הדמוקרטי שבו הציבור בוחר את נציגיו שמייצגים את ההעדפות שלהם להוצאה ציבורית. אך צוקרברג, בזוס וגם למשל אלון מאסק לא מאפשרים הליך זה, ובמקום בוחרים הם עצמם במטרות האידאולוגיות שהם רוצים לקדם. כך עוברת האחריות על מוצרים, שירותים ומטרות חברתיות ממוסדות דמוקרטיים לעשירים.

מילא שזה פגם מוסרי בחברה, אלא שכל זה לא מתרחש בריק. העושר שצוקרברג, בזוס, מאסק ואחרים צברו לאורך השנים נעשה באמצעות מינוף שורת אסטרטגיות שהמערכת הקפיטליסטית מאפשרת, אף שחותרת תחת הנחותיה. אלו כוללים התנהגות אנטי־תחרותית כמו רכישת מתחרים ותמחור טורפני, הישענות עמוקה על סובסידיות ממשלתיות, התחמקות מתשלום מס הוגן ברחבי העולם וניצול מאות אלפי עובדים. כך למשל סיפור ההתעשרות של בזוס נשען על קיצוץ עלויות כמו בהתקנת מזגנים במחסנים כך שעובדים יתעלפו במהלך העבודה המאומצת, או העמדת יעדים קיצוניים לעובדים עד שהם לא יכולים לצאת להפסקות שירותים וסובלים מפציעות עבודה בשיעורים גבוהים פי שניים מהממוצע בתעשייה, כל זאת בזמן שתשלום עובדי המחסנים היה היסטורית נמוך כל כך שעובדים אלו עדיין צריכים להסתמך על תלושי מזון.

תור הזהב של הפילנתרופיה הוא גם עת של אי שוויון הולך ומעמיק. כל כך שלפי דו"ח מצוטט של אוקספם מ־2017, משנות התשעים האחוזון העליון בעולם צבר יותר הון מאשר כל חמשת העשירונים התחתונים – יחדיו. עד כמה מגונה צבירת עושר זה? ג'ף בזוס הגדיל את עושרו הפרטי ב־90 מיליארד דולר במגפת הקורונה – משבר בריאות עולמי, עת שבה האבטלה האמריקאית היתה בשיא של 70 שנה, וכשעשרות מיליוני בני אדם היו רעבים.

הפעילות הפילנתרופית במסגרת הזו היא האופן שבו מנכ"לים־מייסדים פותרים את הסתירה האינהרנטית בין הרצון שלהם להשיא רווחים עצומים לבין העלות המוסרית והחברתית שיש לשלם כדי שיצליחו להיות האנשים העשירים בעולם. צוקרברג חייב להעסיק את כל מסנני התוכן כעובדי קבלן בתשלום נמוך ורק בשפה האנגלית (כי הוא רוצה לרפא סרטן); בזוס מעסיק מאות אלפי עובדים בתנאים מחפירים (כדי לתת לאנשים שיכולים לאחד את האנושות); בנקמן־פריד מנהל אימפריית קריפטו שבה הימר בכספי לקוחות (כדי למגר מגפות); ומאסק מנהל מפעל טסלה באווירה כה גזענית שעובדים שחורים כינו אותו "המטע" (כדי ליישב את מאדים). הפילנתרופיה והמוניטין הציבורי שהם מנסים לצבור מענקים להם זכות מוסרית בתודעה הציבורית להיות חסרי אחריות חברתית.