ארבעת הלמ"דים של נתניהו בוועדה לחקירת אסון מירון

עדותו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בוועדת החקירה לאסון המירון אתמול היא הראשונה בסדרת עדויותיו בפני שופטים לצורך מתן הסברים. בהמשך הוא צפוי להגיע לוועדת החקירה לצוללות וכלי השיט, ואחר כך כנאשם לבית המשפט המחוזי בירושלים. המילה "צפוי" נבחרה לא רק כדי לתאר את שיקרה בעתיד אלא גם לציון סוג של הסתייגות – הוא צפוי להגיע אבל ייתכן שלא יגיע אם ייבחר כראש ממשלה ויעלה בידו לחסל את הוועדה והמשפט. את שתי הוועדות סידרה לו ממשלת השינוי, ואת המשפט הפלילי היועץ המשפטי לשעבר.

1. אתמול קיבלנו קווים לדמותו של ביבי העד. לקול הבריטון המשכנע, לניגון הזחוח שמערבב טיעונים הגיוניים שנגזרים מסדרי ממשלה וממשל ביחד עם חמקנות אמנותית שמפזרת אחריות לכל עבר, רחוק ככל האפשר ממנו. הוא אחראי רק להצלחות (למשל, לאישור האפידמיולוגי), אבל לא לאסון הבטיחותי. חבר הוועדה שלמה ינאי התקיל אותו בשאלה "מנהיגותית": "האם אינך חש אחריות ציבורית או מוסרית?" נתניהו השיב שהוא כמובן מצר על מה שקרה, אבל לא ייקח אחריות על מה שלא ידע. זו תשובה של איש קטן, ולא רק של ראש ממשלה קטן. גם אם אין להטיל עליו אחריות סיבתית-משפטית ישירה לאסון, אז לפחות ראוי היה שייטול אחריות מוסרית-ציבורית. ולמה? כי זה קרה במשמרת שלו; כי זה קרה תחת השרים שהוא מינה; כי מעטפת אנשי האמון שסביבו עסוקים בעיקר ברווחת רעייתו ומשפחתו ולא ברווחת הציבור; כי זה קרה תחת אפס המשילות בהר שתפחה והתפתחה בשנות כהונתו; וכי זה קרה תחת שלטון שותפיו החרדים שהכתיבו את ההתנהלות המופקרת בהילולה.

2. נמשיך ביכולתו המופלאה של נתניהו לזרוק נתונים שאינם אמת. כדי להקטין את ממד הצפיפות בהר בעת ההילולה (ובהתאם את הצפי לאסון), חזר נתניהו והדגיש שבעת האירוע היו בהר 200 אלף איש, כמחצית לעומת שנים קודמות. חבר הוועדה שלמה ינאי מיהר לתקן אותו (ולא בפעם היחידה) שהמספר הגדול ביותר של מבקרים בהר אי פעם היה 240 אלף ולא 400 אלף. ואתם מוזמנים להחליט למי אתם מאמינים.

3. היכולת הבאה שלו היא להפוך לימונים ללימונדה; כישלון להצלחה; הפיכת תהיות חברי הוועדה על הזנחה ורשלנות לתהייה נגדית מצדו – איך אתם לא רואים שלפניכם עומד המוצלח שבראשי הממשלות שכיהנו כאן? נתניהו הסביר שבתקופתו הוכפל, ואף למעלה מזה, מספר החלטות הממשלה שיושמו. פעם המציאות היתה שכ-30% מההחלטות מבוצעים ו-70% לא. בזמנו, בעיקר מ-2015 (את הקרדיט חלק עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר), התהפכו היחסים האלה ו-70% מההחלטות מבוצעים. המחדל במירון, לפי נתניהו, נפל לרוע המזל אל תוך 30% מההחלטות שנותרו מיותמים מביצוע. פעם זה היה שייך ל-70%, כיום ל-30%. והוא מתקשה להבין איך חברי הוועדה לא מזכים אותו בתשואות על השיפור הדרמטי.

4. ונסיים בטענת ה"לא ידעתי". אינני שותף לפסטיבל הדוגמאות וההלעגה על בולעני התודעה והזיכרון הרבים מספור של נתניהו. ראש ממשלה לא אמור לרדת לרזולוציות הביצוע אלא להתמקד בקבלת ההחלטות. תרגומן ויישומן הם בידי דרגי הביצוע, וכך גם המעקב על הביצוע. כשמשהו משתבש במורד הדרך הזו, ראש הממשלה מתוודע לכך אם מצלצלים בפניו בצופרים המתאימים. ועדיין, חלק מטענות ה"לא ידעתי" של נתניהו מעוררות חוסר אמון בגלל סתירתן להיגיון הבריא ולשכל הישר - שני פקטורים, שלרווחתו נעדרים לא פעם מהבדיקות המשפטיות והראייתיות בחקירותיו השונות. כך למשל טענתו שלא ידע כי דודנו עו"ד דוד שמרון מייצג את נציג טיסנקרופ בישראל. אין אחד במדינה שמאמין לו. או שלא מאמין או שמחזיק בדעתו של שר הביטחון דאז משה יעלון: אם נתניהו ידע – הוא מושחת; אם לא ידע – הוא לא כשיר לתפקידו.

5. סיפור מירון שייך לקטגוריה אחרת. היה דו"ח מבקר מדינה, היו מכתבי התרעה של חברי הכנסת מירי רגב, דוד אמסלם, דוד צור. והיה גם מכתב של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך. והיתה גם מציאות ידועה של הילולות חוזרות ונשנות, שרק בנס לא מסתיימות באסון. במדינה שהיו בה אסונות תשתיתיים דומים כמו בפסטיבל ערד, גשר המכבייה וקריסת תקרת הפל-קל מותר היה לצפות שדווקא אירוע ההתקהלות הגדול והצפוף ביותר במדינה ישראל יזכה להסדרה בטיחותית או לפחות לתשומת לבו המיוחדת של ראש הממשלה. נתניהו העיד שנתן מענה לדגלים האדומים שהורמו, אבל לא וידא את (היעדר) היישום. הוא זרק את האחריות על קרן הרשב"י, המשרד לשירותי דת, המשרד לביטחון פנים. הכסת"ח הזה אולי יעמוד לו במבחנים המשפטיים, אבל במבחנים המנהיגותיים – בואכה אחריות מוסרית וציבורית – הציון שלו הוא אפס. משאלות חברי הוועדה, במיוחד השופטת דבורה ברלינר ושלמה ינאי, נדמה לי שגם הם מייחסים לו את ההזנחה ארוכת הטווח הזו, גם אם להסבריו יימצא כיסוי ממשלי ומשפטי.