סוגים שונים של מיסו שגל מכין. בבלוג יש מדריך שלם להכנתם | צילום: גל ממליה
מייסד בלוג האוכל "פתיתים": "אם תגיד איכס על פוסט שלי אמחק אותך"
מי שמחפשים מתכון לעוגה בחושה לא ימצאו אותו בבלוג הפופולרי של גל ממליה. הוא יותר בעניין של כבד עוף נא או לבבות צפרדעים, וכך גם עשרות אלפי העוקבים שלו. "אני מעלה תוכן מאוד ספציפי ומאוד מדייק את העוקבים שלי", אומר מי שיכול לתת הרצאה שלמה על טיגון בצל אבל לגמרי "חסר סבלנות לחוסר סובלנות"
גל ממליה שונא קטשופ. "צחוק הגורל הוא שבן זוגי מת על זה. אז יש לנו מדף מלא קטשופ אסם הכי פשוט. לפעמים הוא אומר: גל, בא לי קטשופ, תכין שניצל", הוא נאנח. כל אחד אחר שהיה טוען נגד הרוטב הכי פופולרי בעולם, היה משוחרר לדרכו במשיכת כתף והרמת גבה. גל ממליה הוא לא כל אחד. האיש אכל כבר עוף נא, לב פועם של צפרדע ו... תחזיקו חזק, רקטום של חזיר. "אני עדיין לועס אותו בראש שלי".
למה אכלת את זה?
"כי צריך לנסות".
אני מודה, זה השלב בשיחה שבו היה לי קשה. ממליה (45) הוא ארט דירקטור באחד ממשרדי הפרסום החשובים בארץ, כזה שעם לקוחותיו נמנות החברות הגדולות בישראל (הוא מסרב בתוקף להסגיר את שם המשרד). כנראה שזה יופי של ג'וב. עובדה, מקום העבודה שלו מאפשר לו לנסוע שלוש פעמים בשנה לחו"ל, מהן לפחות פעם אחת ארוכה, חודש, ליפן. כל שנה. ביפן, אם לא היה ברור, הוא טעם את כל המוזרויות הללו. "אני אוכל הכל", הוא מאשר. חוץ מקטשופ.
ממליה גדל בבית שבו הייתה “אפס הבנה קולינרית. כשעברתי לדירה משלי בשנות ה־20 לחיי, התחלתי ללכת למסעדות. אבל לא הכרתי אוכל ובטח שלא בישול. למשל, לא ידעתי שצריך להתחיל לבשל פסטה במים רותחים, לא קרים". 20 שנה אחר כך הוא בעליו של בלוג האוכל "פתיתים" הנחשב על ידי רבים לאחד הטובים בארץ (חפשו ptitim ברשת ובאינסטגרם).
"אני מספק תוכן מצוין", הוא מציין בחוסר צניעות שובה לב. עיון קצר בבלוג המוקדש רובו ככולו לאוכל שלא תכינו כנראה בבית — מהתססות ועד מנות יפניות; ולאתרים ביפן, ובמקומות אחרים בעולם שאולי בחיים לא הייתם מגיעים אליהם.
איך נולד הבלוג?
"אני עושה את זה קודם כל כי אני נהנה. אני מאמין שכשאתה רוצה ללמוד משהו, תלמד אחרים. אכלתי בחוץ ורציתי לדעת לבשל גם בבית, אז התחלתי ללמוד מספרים. למשל, הספר 'ששת' של אורלי פלאי־ברונשטיין. עד עכשיו אני חושב שזה ספר נפלא להתחיל איתו. הוא עושה את מה שגם אני עושה, מסביר את ה'למה', לא רק את ה'איך'".
אתה מלמד אנשים אבל חושב שאתה לא בשלן גדול?
"אין לי פרקטיקה. אני יודע מה לעשות. אני מלמד איך לדייק דברים במטבח".
אגב פרקטיקה, בשלב זה הוא עוצר את השיחה ומציג לפניי איך מטגנים בצל. לא אלאה אתכם. אני הולך ומשתכנע שמדובר באיש יסודי מאוד, שלא לומר אובססיבי. "זו גיקיות. גיקיות טובה", הוא מתקן אותי.
"ואז עברתי לאינטרנט. והבנתי שהתוכן שיש בעברית הוא לא מוצלח. אז התחלתי לכתוב אותו בעצמי. בהתחלה דברים פשוטים. זה גם מקור השם 'פתיתים'. אני שונא אותו אבל תקוע איתו כי הוא נהפך למותג מוכר".
מה זה מוכר, כמה עוקבים יש לך?
"באינסטגרם 27 אלף. זה לא הרבה".
זה הרבה. אתה לא נותן מתכונים לעוגות בחושות.
"לא, לא. אם זה מופיע במקום אחר זה לא יהיה אצלי, אלא אם כן יש לי מה להוסיף. אם מישהו נתן מתכון לפירה ואין לי מה להוסיף או לשפר, אז לא יהיה מתכון לפירה. למשל, אנשים כתבו להוסיף לפירה את מי בישול תפוחי האדמה. זו טעות כמובן. צריך לרכך פירה עם חלב וחמאה. ואת החלב צריך לחמם".
אז כשאתה עושה צ'יפס, זה לוקח שלושה ימים?
"אני לא עושה צ'יפס. אני לא מטגן בבית, זה מלכלך”.
אתה מבין איך מצטיירת דמותך עכשיו?
"לא אכפת לי. אני לא מתנצל על כלום".
אולי לא מתנצל אבל כן מתחרט: ממליה מספר משהו מדהים שמדגים טוב כמה הוא רציני ואובססיבי: "אני כותב את הבלוג כבר 12 שנה ומחקתי את השנתיים הראשונות שלו כי בדיעבד לא אהבתי אותן, הן לא היו מקצועיות מספיק". מאז עבר כאמור יותר מעשור וגם ממליה מודה שהבלוג הוא לא של אוכל שכל אחד יכול לעשות בבית, "אבל גם הקהל שלי מאוד השתנה".
הוא יותר מתוחכם?
"כן, ורובו נשי אגב. 75% ממנו. בניגוד למיתוס שהרפתקנים במטבח הם דווקא גברים".
והן באמת מבשלות את המתכונים?
"כן. אני משתדל שכל מתכון יהיה מיוחד. למשל, אם אעלה מתכון לבראוניז, הם יהיו עם ברנדי ובייקון. אני מעלה תוכן מאוד ספציפי, ומאוד מדייק את העוקבים שלי. וגם אני עוזר לזה. אם תגיד 'איכס' על משהו שהעליתי, או למשל 'איכס — זה לא כשר’, אני אמחק אותך”.
סליחה! ארוחת חגבים שהעלית, היא חומר קשה לצפייה.
"אז אל תעקבו. אני חסר סבלנות לחוסר סובלנות. תכבד את התוכן ואם לא בא לך עליו, תפסיק לעקוב".
אגב חגבים ויפן. בוא נדבר על אוכל יפני בישראל.
"אין אוכל יפני בארץ. לא באמת. לא במסעדות לפחות. יש אנשים שעושים אוכל יפני טוב בבית: תום שמיר מהראמן למשל, אלכס מ'אומאי' (כתבתי כאן על שניהם — ח”ג), מידן סיבוני של הסושי. הייתי ביפן שבע פעמים מאז 2009. אכלתי באינספור מקומות. והתחלתי לבשל יפני. להתסיס. הגעתי להתססת מיסו לפני שידעתי לעשות מלפפון חמוץ. למדתי יפנית בסיסית. התאהבתי במדינה. באוכל הרחוב (אני לא אוהב מסעדות גורמה ביפן). אבל אסור לבוא ליפן בספונטניות. אני בכל מקרה מאוד לא ספונטני. זה מאוד לא יפני להיות ספונטני. אני מסמן לעצמי במפה מסעדות והולך אליהן, ובבלוג גם העליתי מדריך ליפן. אני אגב הולך שם ברגל, ואז שובר את המסלול וחווה את העיר".
אני מפציר בכם לעלעל במדריך שלו, “איך לאכול את טוקיו כמו מקומי” שיש בו הרבה יותר מאוכל והוא כמו כל החומרים של גל , חינמי לגמרי ונמצא בבלוג שלו.
אתה משתדל לאכול דברים מוזרים?
"אני סקרן. נכנסתי פעם למסעדה שנקראת 'אסאדצ'י' — זקפת בוקר. קבוצת גברים יושבת שם על הבר ולידי מישהו שלק בפיו צב מתוך השריון שלו, אחר הזמין סשימי צפרדע, חיה, ואחר הגיש לי את הלב שלה, שעדיין פעם, בתוך כוס. ואז ביקשתי מהברמן את הדבר הכי פופולרי. זה היה כדור ורוד יפה, חמוד כזה, אני חותך אותו על צלחת והתברר לי שזה היה אשך נא של חזיר".
העלית את זה לאינסטגרם?
"כן ואיבדתי הרבה עוקבים באותו יום".