מודי בר-און היה מהפכן של מילים

מודי בר־און היה האוהד מספר 1 של הפועל חיפה. הסלבריטי ביציעים של קבוצת מעמד הפועלים החיפאית. כאוהד הקבוצה חש חובה לרפא את המתח שבין אוהדיה לבעלים, יואב כץ. הוא הוביל קבוצת משקיעים ש"תחבק את כץ" והציע לקחת על עצמו את הטיפול בעלויות וניהול מחלקת הנוער. הפרויקט היה ייחודי וראשוני. דיברו שם על "תנועת נוער עם כדור", שבה הילדים והנוער יתאמנו וישחקו בסביבה נעימה, נקייה וחייכנית, ברוח ברכת ה"תבלו" המפורסמת של מודי. המטרה היתה שהאוהדים כולם יהיו שותפים בתוכנית, יהיו חלק ממחלקת הנוער — וידאגו לעתיד המועדון שלהם. הפרויקט בסופו של דבר כשל כי הכדורגל הישראלי ויבלותיו אינם מאפשרים לפרויקטים כאלו לרוץ ולהצליח, והפועל חיפה המשיכה כהרגלה. אבל הניסיון הכושל הזה של מודי לימד הרבה עליו כיוצר ואוהב המשחק.

מודי בר-און | צילום: יוסי צבקר

הוא בא ממקום טהור של תשוקה למשחק ולקהילת האוהדים, הוא ידע איך הוא רוצה לראות ולהרגיש את המשחק, והוא גם ידע לאסוף סביבו מספיק אנשים כדי שיעזרו לו להגשים את החזון הזה. ואולם, מה שמודי בר־און לא הצליח לעשות בכדורגל הישראלי, הוא הצליח לעשות בשידורי הכדורגל בישראל.

מאז שנות ה־90 ניהל בר און את שידור הספורט הנעים ביותר בטלוויזיה: אולפן ליגת האלופות. זה היה שידור עם קריצה וחיוך, הומור וידענות, חוכמה ללא התנשאות וללא רידוד המסרים. שידור אינטליגנטי עם תשוקה אדירה לידע, לסיפור, להיסטוריה, למשחק וגם למשחקי מילים (טוב, אף אחד לא מושלם). מה שבר־און עשה לשידורי הספורט בישראל היה מהפכה. מהפכה נדירה. מהפכה עם מילים. עם שפה חדשה וגישה חדשה לספורט ישן ושמרן. הספורט הישראלי כולו יתגעגע מאוד ל"תבלו" המפורסם של מודי בר־און.