"אני לא רואה מה תרמה ישראל לתרבות המערבית"

מי שעוד לא התוודעה לספרים של ויוויאן גורניק, סופרת ניו־יורקית יהודייה בת 88, כדאי שתעשה זאת בהקדם. רק שניים מבין 11 ספריה תורגמו לעברית. אלה ממוארים המבוססים על חייה, שני ספרים מופלאים שכתובים נקי, אמיתי, בלי ויתורים, על החיים שלה כאשה, כבת, ככותבת, ויוצרים אינטימיות מיידית עם הקוראים.

"היקשרויות עזות" (תשע נשמות), שיצא במקור ב־1987, מתאר את יחסיה עם אמה: שתיהן הולכות ברחובות ניו יורק ומדברות, ואגב כך מעלה גורניק זיכרונות מילדותה וממערכות יחסים שהיו לה. עתה רואה אור "האשה המוזרה והעיר הגדולה" (הוצאת פן). זהו ספר כל כך ניו־יורקי שאפשר להרגיש דרכו את העיר הגדולה גם מכאן. יש בו פרגמנטים, מחשבות וסיפורים קצרים שמתארים רגעים בחייה של גורניק, משוטטות בעיר, מפגשים ומסיבות, אך בעיקר מתוארת בו חברות ארוכת שנים בינה לבין לאונרד, טיפוס בודד כמוה עצמה, וקצת ממורמר.

גורניק, סופרת, עיתונאית ומסאית, נולדה וגדלה במשפחה יהודית בברונקס. היא בעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ניו יורק שכתבה ל"ווילג' ווייס" לאורך שנות השבעים, שם פרסמה כתבות עזות רושם על פמיניזם ומעמד האשה. במשך השנים פרסמה מאמרים ומסות גם ב"ניו יורק טיימס", ב"אטלנטיק" ובכתבי עת נוספים, ושורה ארוכה של ספרי עיון וממוארים. היא נישאה והתגרשה ומאז לא הקימה משפחה משלה, וחיה לבדה בעיר הגדולה, בגריניג' ווילג'.

עטיפת ספרה של גורניק, "האשה המוזרה והעיר הגדולה"

בשיחת טלפון מתל אביב למנהטן גורניק נשמעת בהירה וכנה. אי אפשר לומר שיש לה קשר רגשי כלשהו עם ישראל, וגם לא ממש עם יהדותה. היא גדלה בבית קומוניסטי חילוני, ומעט מאוד סמלים יהודיים ליוו את חייה, ובישראל ביקרה פעם אחת ב־1973, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, אז אספה חומרים לספר שבסופו של דבר לא נכתב. היא יכולה לשאול לפתע שאלות כמו "גם לכם בישראל יש תנועות פמיניסטיות?", או לומר משהו כמו "ישראל היא מקום קטן אז בטח אין אצלכם תחושת נידחות של בני העיר הקטנה מול העיר הגדולה". היה קצת מפתה לומר לה שבתום שיחתנו אני עולה על הגמל ורוכבת לאוניברסיטה, אבל התאפקתי.

אני שואלת אותה על "האשה המוזרה", אחד הכינויים הראשונים שהוצמדו לנשים פמיניסטיות. "מאז המהפכה הצרפתית אנחנו נקראות נשים חופשיות, נשים משוחררות, נשים חדשות, אבל ג'ורג' גיסינג בספרו קרא לזה נשים מוזרות, וזו נראית לי ההגדרה הכי מדויקת, כי כך החברה התייחסה לזכויות נשים, ולרצון למשהו שמעבר לחתונה וילדים — כאל דבר מוזר".

את מגדירה את עצמך פמינסטית רדיקלית. מה ההבדל בין פמיניזם לפמיניזם רדיקלי?

"פמיניזם רדיקלי מבקש שוויון מוחלט, לא פתח הזדמנויות צר. מנקודת מבטי עשינו התקדמות ענקית, ועדיין יש לנו דרך ענקית ללכת בה. אני לא מרוצה ממצב הנשים כפי שהוא היום, ומצד שני אני חושבת שהמצב היום פי אלף טוב ממה שהיה כשאני הייתי ילדה, במיוחד במקומות עבודה. הטרדה מינית במקומות עבודה זה נושא שטופל בצורה מרשימה, נשים צעירות כל כך כועסות בעניין הזה ואני מבינה למה".

הכתיבה שלך מתארת חוויות אישיות. בשנים האחרונות הממואר והאוטופיקשן נעשו מאוד פופולריים.

"אני שייכת לדור שחשב שהדרך היחידה לכתוב ספרות היא לכתוב רומן. אבל כשניסיתי לכתוב סיפור או רומן, השורות היו מתות על הדף. ואז גיליתי שאם אני משתמשת בעצמי בפתיחות, אני יכולה לספר סיפור. בסוף, או שאתה כותב טוב או שאתה לא כותב טוב, לא משנה איך נקרא הז'אנר".

ניו יורק גם היא גיבורת ספרייך, יש כמיהה תמידית אליה.

"ככה זה כשאת גדלה בשוליים, כפי שהיינו: יהודים, עניים, מהגרים, ממעמד הפועלים. יש אנשים שגדלים במעמד גבוה ומרגישים לגמרי בבית, כאילו שהעיר שייכת להם, ויש אלה שגדלים בקצה, בשוליים, וכמהים למרכז העיר".

כשהיא נשאלת אם היא מרגישה שייכת לדור הסופרים היהודים האמריקאים, היא משיבה ש"העידן של כתיבה יהודית אמריקאית הסתיים. בגלל ההיטמעות בחברה. בגלל שאין יותר משמעות ללהיות יהודי באמריקה. אף אחד לא סובל יותר מלהיות יהודי באמריקה. כשכן סבלו, לספרות היהודית האמריקאית היתה משמעות".

כלומר חוויות אנטישמיות לא היו חלק מחייך?

"בכלל לא. אם את חיה בניו יורק, את לא יכולה לחוש בטענות על התעוררות האנטישמיות. אני צריכה לראות דם ברחובות לפני שאאמין לזה. לא הייתי אומרת שאנטישמיות היא עניין רציני בארה"ב".

מה זה להיות יהודייה עבורך?

"זה אולי הדבר האחרון ברשימת הזהויות שלי. להיות אשה זה הדבר הכי חשוב לי. ולהיות אמריקאית מתברר כחשוב לי במובן של מאבקים למען זכויותיי כאשה. גם המעמד שבאתי ממנו, מעמד הפועלים, יותר חזק אצלי מאשר להיות יהודייה".

אולי הרקע הקומוניסטי שלך עיצב את יחסך ליהדות.

"גדלנו באווירה של יידישקייט אבל הדבר הכי חזק היה היותנו ממעמד הפועלים. זה ניצח את הזהות היהודית. ועם זאת, הכל קרה ביידיש. להיות יהודייה זה הדם שלי, הדנ"א שלי, זה חלק ממני, ואם אני מותקפת כיהודייה, אז ברור שהתגובה שלי תהיה כיהודייה, אבל אני מרגישה קודם כל אשה, אמריקאית, אחר כך בת מעמד הפועלים, ובסוף יהודייה".

"האשה המוזרה והעיר הגדולה" נשען על מסורת השיטוט בספרות, מבודלר ועד ולטר בנימין.

"העיר והשיטוט בה משמעותיים מאוד עבורי. כי כמעט אין נשים בעמדה הזאת של שיטוט בעיר הגדולה, להבדיל מגברים שהלכו תמיד בהמון והעניקו משמעות לחיים המודרניים דרך ההליכה. ורציתי שתהיה אשה כזאת , הייתי מודעת לעצמי כאשה שעושה את זה, כאשה רציתי להשתמש בעיר באותה דרך שסופרים גברים השתמשו בה: להיות הגרושה המבוגרת הפמיניסטית שהולכת ברחובות העיר הגדולה ומרגישה חיה בזכות ההרפתקאות שנקרות בדרכה.

"אני גרושה שחיה לבד הרבה שנים, ויש היום אלפים מאיתנו שחיים לבד. כשהייתי ילדה כולם נישאו ונשארו נשואים, לא משנה מה. הרעיון שאת יכולה לחיות את חייך כאשה לבד לא עלה על הדעת. עכשיו יש אלפים מאיתנו בעולם. זה שאנחנו יכולות להעביר את החיים לבד זה נס. ועדיין הבדידות משתקת. אז כשאת מסוגלת להצטרף להמון ברחובות, זה גדול. השמחה והכרת הטובה שאני רוחשת להמון הן תוצאה של בדידות מתמשכת. זו אחת הסיבות שאנשים אוהבים את ניו יורק".

מחוץ לניו יורק גורניק, כאמור, ביקרה בישראל במסגרת עבודתה העיתונאית ב־1973. כשהיא נשאלת איך היא רואה את מה שקורה היום בישראל ואת התגובה לזה בחוג האינטלקטואלי של ניו יורק היא משיבה ש"ישראל נבחנת אוטומטית דרך הקונפליקט הישראלי־פלסטיני.

"סביבי הדעות נחלקות בין יותר סימפטיה לישראל או פחות סימפטיה לישראל. האנשים סביבי מזועזעים מהמלחמה, מההתעקשות של ישראל להשמיד את עזה. לעומתם יש ציונים נלהבים שחשים אחרי 7 באוקוטובר שכל מה שישראל עושה מוצדק. רוב האנשים שאני מכירה מדברים על ישראל רק במונחים של הכיבוש".

זו ראייה קצת צרה, לא?

"זו ראייה מאוד צרה אבל נראה שישראל מעוניינת לדבר רק במונחים פוליטיים. מבחינה תרבותית, אני לא רואה מה התרומה של ישראל לתרבות המערבית".